אח שלי החליט להתאבד ביום הולדת שלי. דווקא ביום ההולדת שלי.
שלי, ולא של אף אחד אחר. פשוט על הבוקר, בוקר יום שבת תמים
וחמים, הוא החליט שזה היום בו הוא ישים קץ לחייו. ביומולדת
שלי. שלי ולא של אף אחד אחר.
דפק לי את היומולדת האח הזה שלי, לא יכל למצוא יום יותר טוב?
תמיד היו לו שיגעונות כאלה, אהב לדפוק לאחרים  את התכנית, לא
לתת להם ליהנות, כי אם רע לו בחיים אז למה שלאחרים יהיה טוב?
מה אני אגיד? הוא הצליח. דפק לי את היומולדת. דפק לי את החיים.

הכל התחיל לפני הרבה הרבה זמן... אחרי הצבא הוא נסע לדרום
אפריקה, עבד שם בעבודות מפוקפקות ויחד עם עוד חבר'ה ישראלים
איתם גר, היה מעשן להנאתו חשיש, דופק כמה באנגים ביום והחיים
נראו פתאום הרבה יותר יפים.  
יום אחד התקשר חבר שלו, נראה לי שקראו לו אבי. הוא אמר שאח שלי
לא במצב משהו משהו ושאם אנחנו רוצים להוציא אותו מהחרא לפני
שהכל מתחיל להסתבך כדאי שנחזיר אותו לארץ. אז אבא נסע לדרום
אפריקה והחזיר אותו לארץ, פשוט ככה. לא בכוח אלא במוח כפי
שאוהבים לומר. הוא דיבר איתו, שיכנע אותו לחזור, למצוא עבודה,
להכיר בחורה, לחפש דירה, המסלול הרגיל.
אח שלי חזר לארץ ואחרי כמה חודשים מעטים הבין שזה לא זה. הוא
צריך לברוח שוב. הפעם הוא ברח לניו-יורק, אבל ברח ביג טיים.
עבד שם בסבלות המסכן, אבל הוא אהב את זה. היה מסתובב עם
הניגרים, סחבק איתם (או אם כבר התעמקתי בניגרים, התיאור
"הומיס" יותר יתאים). בינתיים פיתח לו גופה האח הזה שלי,
וכמובן שחזר לחשיש ולבאנגים, לפעמים כמה כדורים, לא משהו
רציני.
שוב התקשר חבר אחד שלו, סיפר שאח שלי שוב בחרא הזה של הסמים.
אז אבא שוב נסע, הפעם יחד עם אמא, תירוץ לצאת לטייל בעולם. הם
ביקרו את אח שלי והבינו מהר מאוד שאח שלי עמוק בסמים. לא עזרו
להם הרבה דיבורים, אח שלי חזר הביתה רק אחרי שנה וגם זה לא היה
להרבה זמן. היעד הבא שלו במסעו לכבוש את הסמים, אה סליחה, את
העולם, היה הודו.
בהודו הכל הלך קדימה מהר, כאילו מישהו עשה פאסט-פורוורד ואח
שלי עבר ישר לאקסטות, פטריות, הרואין, חשיש כמובן, קוקאין ומה
לא? הרגיש כמו מלך וחי כמו בהמה.
הפעם כשחבר שלו התקשר להגיד שאח שלי עלה על עץ ולא מוכן לרדת
ממנו כי הוא בטוח שהוא שימפנזה, אבא שלי לא נסע לבד. הוא נסע
עם חבר גדול ושמן שלו ועם שני האחים האחרים שלי. הפעם הם נסעו
להחזיר אותו סופית.

כשהוא חזר זה היה ישר ל"שלוותא". היה לי אח חולה נפש, גילו
אצלו פסיכוזה, דיכאונות, סכיזופרניה, ומחלות נפש אחרות שלא
כדאי אפילו לדבר עליהם. הוא היה כמה שנים און-אנד-אוף בבית
חולים לחולי נפש הזה, ובסופו של דבר יצא משם במטרה להשתקם. הוא
לקח תרופות, מצא עבודה זמנית, אפילו הזדיין מפעם לפעם, נראה
כאילו הבן אדם בעלייה.
יום אחד הוא החליט שהוא לא צריך תרופות. הוא כבר לא חולה,
המחלת נפש כבר בטוח הספיקה לעבור (כן הא, ברור..) והוא בן אדם
רגיל ונורמלי ועל כן התרופות האלה הן לא בשבילו. כמובן שהוא
טעה. הוא שוב הדרדר, וזה היה ממש כואב לראות אותו ככה.

להגיד את האמת? אף אחד לא תיאר לעצמו שהוא יתאבד. הוא אף פעם
לא היה בן אדם סופני. נכון, אז הוא אהב להרוס לאחרים, אבל הוא
היה בן אדם טוב בסך הכל, באמת שאהבתי אותו. עכשיו אני כבר באמת
מתגעגעת אליו. אני כל כך רוצה לראות אותו שוב, לבקש ממנו שיראה
לי את השרירים שלו בידיים, לשחק איתו כדורסל, לראות איתו סרטים
בוידאו אצלו בדירה כמו שתמיד עשינו... הלוואי שהוא היה כאן
עכשיו, הייתי מחבקת אותו עכשיו חזק חזק ונותנת לו נשיקה גדולה
ואומרת לו שאני אוהבת אותו, כי הוא האח הכי הכי.

אבל מה, אח שלי החליט להתאבד דווקא ביום ההולדת שלי. שלי, ולא
של אף אחד אחר.
דפק לי את היומולדת. דפק לי את החיים.
לא יכל למצוא לו יום אחר להתאבד?...