לחזור הביתה  בדרך המוכרת. כבר מהסיבוב רואים את הפסל הניצב
בראש הגבעה, משקיף על שדות רחוקים, ואחר כך אחרי העלייה
והסיבוב מגיעים. הבית כבר מזמן אינו ביתי, אבל עדיין שלי.
מלטפת בעיניים את זוג הברושים הקשישים שכבר אינם מחוברים,
יורדת במדרגות מבוקעות שהזקנה השאירה בהם סימנים. על המדרגה
הזו ישבתי  כאשר חיכיתי לאימא, ועל זו חיכיתי לעודד. מעיפה מבט
אחורה, וכל הדמויות צפות ועולות מחדש, ספרי עלי, הן מבקשות,
שלא נישכח.


חזרתי ממשחקים עם מיכאל החבר שלי שגר בקצה הרחוב. ליד ביתו של
גדליה עמדו אנשים. אף-פעם לא  ראיתי כל כך הרבה אנשים ברחוב
שלי, וכולם כולם ליד המדרגות העולות לביתו של גדליה. בטח עוד
מעט תהיה כאן מסיבה, כמו בגן לקראת החגים? מוזר, גדליה לא אמר
על כך מילה...אז אולי זו מסיבת הפתעה?

אני וגדליה חברים כבר הרבה זמן. מה זה הרבה - מאז שאני מכירה
את עצמי, אני מכירה גם את גדליה. גר ממש מולי באלכסון. הוא
למעלה ואני מעבר לכביש, אבל למטה. איזה שמונה מדרגות מפרידות
בינינו, חמש אצלי ועוד ארבע אצלו. זה שמונה נכון? ואולי זה
פחות? גדליה הוא ילד נחמד. צעיר ממני קצת, לא שאני כל כך
גדולה, עוד מעט בת ארבע. נכון, לפעמים הוא לוקח לי את הצעצועים
ואנחנו רבים, אבל בסוף משלימים.

חוץ מזה גם ההורים שלנו חברים. כלומר, לא בדיוק. רק האימא שלי
חברה של האימא שלו והרבה פעמים אחרי העבודה למרות שעובדת הרבה
שעות, במקום להגיע מיד הביתה הולכת לראות אותה. על מה הם
מדברים, לא יודעת כי תמיד כשאני נכנסת לחדר, הם מפסיקים לדבר.

כשהייתי קטנה עוד יותר, אפילו צילמו אותנו ביחד מתנשקים, ואחר
כך שלחו אותנו כ"שנות טובות" לכל המכרים. בהתחלה קצת התביישתי,
אבל אף אחד מהחברים שלי בגן לא ראה את "השנה טובה". רק הדודים
הרחוקים שאימא בוכה כשהיא כותבת להם מכתבים, ומוסיפה "שיהיו לי
בריאים, הרבה לא נשאר לי."

אז אני רוצה עכשיו ללכת לשחק עם גדליה ולראות למה יש מסיבה,
אבל הגדולים אומרים "לא עכשיו. גדליה לא יכול לשחק. אימא שלו
מתה."

אני לא מבינה ורצה  לספר לאימא-שלי. אבל היא לא בבית, גם אבא
לא. ואין לי את מי לשאול, ואני רוצה ללכת לשחק עם גדליה, אבל
לא נותנים לי. הגדולים דוחפים אותי מהמדרגות ואומרים לי, "לכי
ילדה," אז אני מתחילה לבכות כי אני רוצה את גדליה. הגדולים
מתחילים לבכות גם הם ואומרים, "כמה מסכנה וכמה מסכן," ועוד
הרבה מילים גדולות שאני לא מבינה ואני הולכת לי בשקט הביתה,
סוגרת את הדלת על מפתח ומחכה לאימא שלי, כמו שאימא שלי לימדה
אותי. אני רגילה להיות לבד.  אבל עדיין לא יודעת את זה, אולי
יום אחד אלמד שככה צריך להיות, לבד לבד. בחוץ צועקים ואנשים
קצת בוכים ונרגשים, הייתי מעדיפה להיות איתם אפילו שבוכים, אבל
נשארת בבית.

למחרת הייתה ההלוויה, אבל לא נתנו לנו ללכת אז נשארנו אני
וגדליה, שיחקנו בכל מיני משחקים. ובעיקר בקטר האדום שלי. אימא
הביאה לי אותו אתמול עטוף בנייר חום, יפה כזה, מבריק, עם מפתח
שאם מותחים אותו הוא נוסע לבד. לאף ילד ברחוב שלנו אין כזה
קטר.

גדליה מתחיל לבכות, ואני לא יודעת אם חושב על האימא שלו או
בגלל הקטר שלי יש ולו אין. עד היום לא יודעת למה ומדוע אבל
לקחתי את הקטר, שמתי אותו ביד שלו ואמרתי, "קח, זה שלך." גדליה
חייך, לקח את הקטר, קם וברח הביתה.

חשבתי שגדליה יחזיר לי את הקטר אחרי שיגמור לשחק בו, אפילו
שאמרתי לו קח. אבל הלילה בא ואימא חזרה מההלוויה עיניה נפוחות,
ואחרי ששמעה אותי, חיבקה אותי חזק ואמרה, "איזו ילדה נהדרת יש
לי..." ושוב בכתה קצת. אני לא הרגשתי בכלל נהדרת .

בבוקר חשבתי שברגע שאפתח את העיניים שלי  הקטר יהיה, אבל הוא
לא היה. בגן לא ראיתי את גדליה. הגננת אספה את כולנו והסבירה
לנו שגדליה מסכן כי עכשיו אין לו אימא, ואנחנו צריכים להיות
נחמדים ולתת לו הכל ולא לריב איתו על שום דבר.

איך שחזרתי מהגן רצתי אל גדליה. מצאתי אותו יושב על מדרגות
הכניסה לבית. הקטר האדום בידו והוא משחק איתו. ניגשתי אליו
ישר.
"אני רוצה את הקטר בחזרה."
"לא נותן," אמר "הוא שלי. נתת לי אותו. מתנות לא לוקחים."
"אבל הוא שלי, אני רוצה אותו בחזרה."
"מתנות לא לוקחים."
"אני שמחה שאימא שלך מתה," צעקתי. "אתה שומע, אני שמחה."

איך שהוצאתי את המילים מהפה שלי הצטערתי שאי אפשר לקחת אותם
בחזרה. גדליה התחיל לבכות. זרק את הקטר האדום שהתגלגל על פני
המדרגות, נתקל בשפת המדרגה האחרונה  ו... התפרק לשניים.

עד היום, מיליון שנה אחרי אני יכולה לראות את פניו של גדליה
ואת הדמעות הגדולות. עד היום אני שואלת את עצמי, האם ביקשתי
סליחה? האם היה עוזר אם הייתי מבקשת?

המשכנו להיות שכנים. נדמה לי שהמשכנו לשחק ביחד, אבל זה לא היה
אותו הדבר.

גדליה נעלם מחיי מבלי שארגיש, כנראה ויתר על חברותנו. כשאני
נוסעת לבקר לפעמים בשכונה,  אני שואלת עליו לפעמים, כמו שאני
שואלת מה עם עודד ומיכאל ושלי...

מישהו סיפר לי שירד לאוסטרליה. וואו, כל כך רחוק ברח ממני?...

אז אם אתם פוגשים ילד שקוראים לו גדליה, תגידו לו שאני עדיין
מצטערת ומבקשת סליחה. אפילו אם אינו זוכר אותי - תגידו לו אני
הילדה ממול עם השמלה האדומה שפרפר היה רקום לה מקדימה.