[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי אופיר
/
אף לא מילה

הבקרים שלי מאז אותו יום גורלי כבר לא אותו הדבר. עד היום
המדובר הייתי מבצע רוטינה קבועה כל בוקר של כל יום, במשך
שנתיים וחצי. הייתי קם בבוקר ומתארגן ליציאה מהבית, שותה את
השוקו שלי, לפעמים נאלץ להכין קפה או תה למי שהעבירה איתי את
הלילה, ממשיך לארגן את התיק, להכין לי איזה סנדוויץ' ולצאת
לכיוון תחנות האוטובוסים. בדרך הייתי עוצר באותה מאפייה קבועה,
"שיבולת השרון" וקונה את המאפה האהוב עלי, פיתה עם זעתר.
לפעמים הייתי מאחר קצת וכל הפיתות הטובות, אלו שקצת נשרפו, היו
נגמרות כבר והייתי אפילו חושב פעמיים לפני שהייתי קונה פיתה
שהיא לא שחומה, אלא מהבהירות האלו. גם את הטוסטים בערב אני
שורף. בכלל, כל אוכל שאפשר להשחים אותו יותר מהמקובל אני מעדיף
ככה. נותן לו טעם קריספי שכזה.

הבעיה שלי עם אותו יום שהזכרתי מקודם התחלה בערב שלפניו. יצאתי
למועדון עם החבר'ה וצעקתי את נשמתי. ככה זה כשאתה שומע מוזיקה
שיש בה מילים, ועוד טובות. כנראה באותה הזדמנות חטפתי הצטננות
קלה ואולי למישהו מהחברים שלי היתה שפעת שהוא לא היה מודע אליה
והופ - אני קם למחרת בבוקר בלי קול. זה מאוד הזוי, לקום ולא
להצליח להוציא הגה מהפה. הבעיה היא שאתה לא מדבר אל עצמך סתם
ככה, רק כשהרגל שלך מתנגשת באיזה כיסא סורר ואתה מנסה לפלוט את
אנקת הכאב השמורה לתקלות מהסוג הזה - אז אתה קולט שלא יוצא
מהגרון כלום. אילמות זה דבר נורא, אני מניח, אבל אנשים אילמים
מסתובבים עם זה כל החיים ולומדים להסתדר. אני לא יכול להסתדר
תוך בוקר אחד! מהצד השני, אגב, לא הופתעתי במיוחד, כי היתה לי
סיבה טובה להיות צרוד.
ההסתבכות של המצב הזה התחילה למחרת, ביום ראשון, כשנסעתי
לעבודה עדיין ללא קול. להסתדר בלי קול בעבודה שלי זו בעיה,
מכיוון שאני עובד בטלמרקטינג. כל הדרך למאפיה חשבתי לעצמי בקול
נסתר בתוך ראשי שזה יהיה די מזעזע לא-לדבר עכשיו. קודם כל,
הבוסית שלי תעיף אותי הביתה וגם אם לא אני לא אצליח להוציא
מילה מהפה ולכן לעבוד היום בכלל לא שווה את זה. אבל להגיע
כדאי, להראות נוכחות.
הגעתי ל"שיבולת השרון" והבטתי בשעון. יש לי עוד עשר דקות, אז
אני יכול לאכול את הפיתה ברוגע. המוכר היה חדש. לא ראיתי אותו
עד אותו בוקר מעולם. הוא לא נראה כמו אחד מהאופים שבתוך
המאפיה, שלא רואים לעולם, כי הוא היה מסודר מדי בשביל להיות
אופה. הם בד"כ נראים זרוקים לחלוטין ומזכירים קצת את הלחמניות
שהם בעצמם אופים. הוא סיים עם כמה לקוחות ופנה אלי באנחה, "כן,
מה בשבילך?".
פתחתי את פי בנסיון להגיד לו ואז פתאום נזכרתי שאין לי בכלל
קול, אז הצבעתי על הפיתה. גם ניסיתי לסמן לו שיחמם אותה: עשיתי
תנועות של איוורור על הפיתה ואז של אדים יוצאים ממנה, כשאני
מושך את היד שלי למעלה עם האצבעות מרפרפות מעליה. הוא הבין,
כנראה ולקח את הפיתה לתוך התנור תוך שהוא מתחיל להתעסק בלקוחות
אחרים. היום היו הרבה אנשים וזה לא מצא חן בעיניי, כי פעם
המאפיה היתה לפחות יותר שכונתית והיו מגיעים פחות אנשים על
הבוקר. עכשיו היא ממש מרכז העיר. אחרי כמה דקות הפיתה שלי עוד
לא יצאה מהתנור. המוכר התעסק עם איזו לקוחה בצד השני של המאפיה
ואני ניסיתי לקרוא לו שיבוא ויוציא את הפיתה שלי. חיכיתי שהוא
יסיים להתווכח איתה וכשזה לא קרה ניגשתי אליו והצבעתי על
התנור. הוא המשיך לדבר בנונשלנטיות לא-נורמאלית והוציא את
הפיתה, מהבילה וכבר כמעט יכולה לשמש כחומר-גלם לאיזה בניין, שם
אותה בתוך שקית אוכל חומה ונתן לי אותה. שילמתי לו וניסיתי
לנגוס בה, אך היא היתה חמה מדי. רציתי להגיד למוכר שביקשתי
ממנו לחמם את הפיתה קצת, לא לאפות אותה מחדש, אבל לא הצלחתי
להוציא את השנינות הזו מהפה וכל ההתלהבות שהיתה לי ממנה נשכחה
די מהר. השלב הבא, גיחכתי לעצמי בראש, זה להתאבד כי העולם לא
מבין אותי. התיישבתי בתחנת האוטובוס וחשבתי איך לזכור שנינויות
כאלו לפעם הבאה שהפיתה שלי תעבור גיהנום כזה. הוצאתי מכיס
חולצתי פנקס קטן וירוק ועט אדום ורשמתי באחד הדפים הריקים את
המשפט.

האוטובוס נסע לאיטו, כרגיל. הרבה פעמים הפקקים של הבוקר גורמים
לי לרצות לקלל את כל העולם ולהילחץ נורא, אבל אף-פעם אני לא
באמת מאחר. מקסימום אני יורד מהאוטובוס ורץ כל עוד נפשי בי כדי
להגיע לעבודה. דבר אחד נוסף שאני יכול להגיד שבגללו היה לי יום
מוזר הוא שהפעם לא היה לי שום רצון לקלל את האוטובוס אלא את
עצמי, כי בדיוק כשעברנו את התחנה שבה האוטובוס מתמלא והמקום
הפנוי היחיד היה לידי, עלתה בחורה מדהימה ביופיה. אנשים לא
אוהבים לשבת ליד אנשים אחרים, אפילו שזו המהות של האוטובוס. הם
מתחמקים ממגע בין-אישי כמה שיותר במשך הנסיעות. לה לא היה
אכפת. היא ראתה את המקום הפנוי, שאלה מישהו אם הוא מתכוון לשבת
בו וכשהוא ענה בשלילה - החליקה לתוך המושב והניחה ראשה לאחור,
כדי לישון.
בעודה עוצמת עיניים הבטתי בה מכף-רגל (טוב, ברכיים, כי את
הרגליים עצמן לא ראיתי כשהיא ישבה עם התיק בחיקה) עד ראש. איזו
בחורה יפה. חשבתי לעצמי שלא מייצרים יותר בנות כמו פעם. היה לה
שיער חום עם פסים אדומים שהגיע עד לכתפיים, אף כפתורי וחמוד
ופנים עם קמטים קבועים של דאגה. לא קמטים רציניים, אלא הקמטים
מהסוג שנטבע בתווי הפנים בשנות ה-20. היא בטח היתה בת עשרים
וחמש, או משהו כזה. היא לבשה מין מעיל-סוודר שנגמר מתחת
למתניים (לזה שמתי לב עוד כשעמדה) ונראתה בכלליות כמישהי
שהולכת ללמוד באוניברסיטה. רק הקמטים היו משונים קצת. לא נראה
לי שבחורה כזו צריכה לדאוג הרבה בחיים שלה עד-כדי-כך שיווצרו
כאלו קמטים תוך 20 ומשהו שנה. אבל היופי הכללי שלה חיפה על זה
בקלות. הייתי מגדיר אותה בפני חברים כ"כוסית", אבל שלא בפניהם
הייתי אומר "ממש ממש יפה" ומתלהב ממנה כמה דקות ובטח לא היה
קורה כלום ביננו. אבל עכשיו התמזל מזלי ודבר כזה יפה התיישב
לידי באוטובוס בבוקר, בנסיעה שאמורה לקחת בערך שעה. ויש לי עוד
ארבעים דקות, אז אני צריך לנצל את זה, לא?
וכאן הגיע הרגע שבו התחלתי לשנוא את עצמי. היא פקחה את העיניים
והביטה סביב קצת. כנראה שלא היתה עייפה. פתחתי את הפה וכל מה
שיצא לי היה מין ציוץ אילם שכזה. משהו בתדרים שרק כלבים
שומעים. אם אני לא אצליח להוציא משהו מהפה לא יקרה כאן כלום.
בלעתי רוק וניסיתי להגיד את המילה "היי," או אפילו את המשפט
"בוקר טוב," אבל לא הצלחתי. בין הבוקר לטוב יצא לי מין רעש של
בקבוק נפתח מהגרון ומיד סתמתי את פי לטובת הסיכוי שהיא לא שמעה
קולות משונים מכיווני ואז בכלל הסיכויים שלי להתחיל איתה יירדו
לאפס.
רק שלפתע היא הביטה בי, כאילו מתוך הגשמה של משאלה. נבהלתי קצת
ונרתעתי לאחור. היא חייכה חיוך מתוק ממש. היי, הנעתי את פי
באופן המתאים. קוראים לי שרון ואין לי קול.
היא בחנה את פי בעיון, כשדיברתי כמו אילם. "היי," היא ענתה לי
בלחישה. "אני הילה ויש לי אנגינה."
חייכתי. לפחות משהו אחד במשותף אפשר להגיד שיש לנו. לשנינו אין
ממש קול . מצויין. עכשיו צריך לפתח את השיחה. אבל איך היא תבין
כל מה שאני אומר?
יש לך מעיל מגניב, אמרתי ובמקביל חשבתי שזה המשפט הכי אדיוטי
שיכלתי להגיד בחיים לבחורה, ועוד בתור משפט התחלה. יותר גרוע
מזה לא יכלתי למצוא. אולי "היי, מה השעה?". קסטרו?
"כן," היא לחשה שוב. "אתה לא יודע איזה סיוט... סיוט זה לנסות
לקנות מעיל כשצרודים," והקול שלה נסדק שוב.
בהתחשב בכך שהילה היתה צרודה, היה לך את אחד הקולות המתוקים
שפגשתי. אני עד עכשיו לא בטוח אם הוא היה כזה נעים בגללה, או
בגלל שהיא אהבה אותי. לפעמים אנחנו נוטים להיאבד בהגדרות הללו
ואנחנו מוצאים כל סיבה לוותר עליהן תמורת המחשבה התמידית
שאוהבים אותנו. ככה תמיד חשבתי שזוגות מכוערים פועלים. הרי אם
היא מכוערת עד מוות והוא נראה כמו פיל אפריקאי עם עיוות גנטי
שנגרם על-ידי איזה מדען מטורף, אז סביר להניח שכל חייהם הם
חשבו לעצמם שאפאחד לא יאהב אותם, עד שהם נפגשו וניצוצות עפו
להם מהתחת (כנראה מילולית, בגלל כל העניין של העיוות הגנטי) עד
כדי כך שהם חשבו "היי, אם הוא/היא אוהב/ת אותי, אין סיבה שאני
לא אוהב אותו/אותה," וככה נולד איש הפיל, או משהו דומה.
בכלל, מאז אותו יום גורלי, כל נסיעת אוטובוס היתה ממש מהנה.
בשבוע שאחרי הפגישה הראשונה הזו, כל יום נפגשנו באוטובוס.
באותו שבוע היה ממש קר, כל הזמן. זה לא הפריע לאותן הכנות של
המילניום בכל העולם להתבצע במלוא-המרץ, ואני עבדתי מאוד קשה
במכירת שטויות לקראת באג אלפיים, שיותר מאוחר התגלה כבלוף אחד
גדול ואידיוטי. אבל מה, אנשים אהבו לשמוע את המספר 2000, וכל
פעם שהעליתי אותו בשיחה, הם קנו משהו שיתקן להם את השטות הזו.

ביום חמישי הילה עלתה לאטובוס. עדיין היינו צרודים. היא איבדה
את הקול שלה לגמרי בגלל האנגינה ואני השתדלתי מאוד לא לדבר
כשלא הייתי חייב, כדי לשמר את הקול שלי. זה לא עזר כל-כך.
כשהילה עלתה ישב לידי מישהו. כשהיא נעמדה לידו לא היה לי נעים
להזיז אותו וכנראה שגם לה, אז היא פשוט נעמדה שם והתחילה לדבר
איתי בשפת הסימנים המוסכמים שלנו. רק אנחנו הבנו אותה, כנראה,
וככה זה נראה גם. הברנש שלידי הסתכל על שנינו מוזר ולאחר כמה
רגעים פלט אנחה, קם והתיישב במקום אחר. הילה התיישבה לידי
ונתנה לי נשיקה ידידותית על הלחי.
הילה, שאלתי בדממה רצינית, מה את הולכת לעשות מחר?
היא חייכה באושר והוציאה משהו שחור מהתיק שלה. זה היה סטיקר
שחור מעוטר בכוכבים, עם הכיתוב "גם אני אהיה לבד בסילבסטר של
המילניום". הופתעתי ביותר, פשפשתי בתיק שלי והוצאתי גם אחד
כזה, מחייך מאוזן לאוזן.
"מה אתה מחייך?" היא שאלה בקול, בערך.
התאמצתי קצת. "זה מצחיק ששנינו נהיה לבד בסילבסטר של
המילניום."
"מצחיק? אני לא רואה את ההומור בזה... זה אפילו די מדכא להיות
לבד בסילבסטר, ועוד במיוחד בזה."
המבט שלי נתלה בקצוות שיער נפלה על פניה. היא ראתה שאני מביט
בזה והעיפה אותה במשב רוח שובבי חזרה למעלה. "אז מה אתה מתכוון
לעשות?" היא שאלה.
חשבתי על זה רגע ואמרתי "כלום."
"כלום?!"
"כלום!"
"נפלת על הראש, או מה?"
"לא רוצה לעשות שום דבר בסילבסטר הזה. גם-כן חג. זה בכלל לא
קשור אלינו."
"אוי, נו..."
"גם אומרים שסילבסטר היה אנטישמי."
"עוד שניה תתלונן על זה שהמילניום בעצם מתחיל דווקא בשנה הבאה
והעולם טיפש מדי בכדי להבין את זה?"
"דווקא לא," אמרתי, "זה אמור לתת יותר סיבות לחגוג. רק שבמקרה
שלי אין לי עם מי לחגוג, אז זה לא משנה. בכל מקרה אני די
מתוסכל מכל העסק, הייתי מעדיף..."
"היי!"
"מה??"
הבחור שבמושב לפנינו הרים עצמו מעלה והביט בשנינו בעצבים.
"אולי תציע לה כבר לצאת ותעזבו אותי לישון בשקט? יש לי עוד
נסיעה ארוכה, לא ישנתי כל הלילה ואני מאוד מתכנן לעשות את זה
עכשיו אבל רק בגללכם אני לא יכול!"
הילה הסתכלה על שנינו לסירוגין וכמעט נפלה מצחוק.
"סליחה," אמרתי, "לא התכוונתי להעיר אותך, אבל מותר לי
לדבר..."
"אתה לא מדבר!" הוא כמעט צעק, "זה מה שמעצבן אותי. אתם צרודים
שניכם וזה נשמע כאילו בזמן שאתם אומרים משהו אתם גם מנסרים
איזה בול עץ. אז תעשה טובה, בחייך, תציע לה לצאת, תתנשקו,
תביאו ילדים ונגמור עם זה, סבבה?" הוא נפל חזרה ושקע במושבו.
הילה עדיין נראתה כחתול משתנק, בנסיון הצרוד שלה לצחוק. בעצם,
חשבתי לעצמי, זה די הגיוני מה שהוא אומר. בעצם, הייתי עושה את
זה אם היה לי האומץ. אבל בעצם...
"עכשיו כשהוא הזכיר את זה," לחשב הילה בצרידות טבעית יותר,
"למה לא, באמת?"
"למה לא מה?"
"למה שלא נצא יחד לסילבסטר של המילניום? נמצא איזו מסיבה ונהנה
שנינו. יהיה כיף, לא?"
"תשמע, תראה," היא התחילה וכבר הבנתי שזה לא ילך. "אני קבעתי
עם חברות שלי לצאת לאנשהו... ונראה לי שלא תרגיש בנוח אם
תצטרף."
"אה." אמרתי באכזבה. "טוב, לא משנה."
המשך הנסיעה היתה הרבה יותר שקטה. הבחור מולנו נרדם והילה ואני
לא החלפנו יותר מילה. כשהגענו לתחנה שלי היא יצאה מהמושב, כדי
לתת לי לצאת גם-כן, ורגע לפני שירדתי במדרגות היא תפסה אותי
ולחשה לתוך אוזני "המוסד, מחר."
אפילו לא הספקתי לחייך לה חזרה, כשלפתע הדלתות החלו להיסגר
והאוטובוס התחיל לזחול. רצתי מהר וקפצתי החוצה.





איפור שחור בעיניים. למרוח אותו טוב-טוב למטה. השיער הצבוע
בכחול נראה ממש טוב כשהוא מרוח בהמון ג'ל ויש בו ספייקים
קטלניים.
"אתה יכול להרוג מישהו עם זה," אמר לי רותם בעודנו מחכים שהג'ל
יתייבש, מתחת למפזר-החום שבאמבטיה שלו.
"אני מתכוון לעשות את זה, אם יציקו לי," אמרתי.
"היי, לי אין ספייקים, אני לא יכול להרוג אף אחד. איך אני
אעזור לך?"
"אתה יכול לשים לו רגל בזמן שאני אדחוף אותו."
"וואי, נשמע לי אדיר!"
המשכנו לייבש את השיער באמבטיה. כל כמה דקות זזתי אל מול המראה
וסידרתי עוד קצת את השיער, שיראה מושלם. רותם טען שהאיפור שלי
לא מרוח מספיק, אז מרחתי עוד קצת. כמו התפוז המכני, ככה אני
אוהב את זה. עם פסים מרוחים למטה. רק שלא יטעו ויחשבו שאני
הומו, לא שיש משהו רע בזה, כאמור, אבל עדיין. זה עלול להציק
במסיבה.
"אז היא הולכת למוסד גם-כן, הא?" אמר רותם. "מצאת לעצמך מישהי
מבית טוב, כמו שאומרים."
"כן, זה די מפתיע. האמת שזה היה צפוי, כי במשך השבוע היינו
מדברים על מוזיקה ששנינו שומעים לפעמים בנסיעות, בדיסקמן. פעם
אחת אפילו האזנו יחד למיסטר באנגל, אז הבנתי שהבחורה הזו
מגניבה."
"ודיברתם הרבה?"
"למען האמת לא," אמרתי לו וגוש נוסף של ג'ל נמרח לי על השיער.
"זוכר את זה שרוב השבוע הייתי צרוד?"
"כן."
"אז גם היא היתה צרודה. כנראה שהיא מאלו שצועקים. זה דווקא היה
נחמד, לא הייתי צריך לתקשר איתה יותר מדי." חייכתי בזדון.
"טוב מאוד," אמר רותם, "דיבורים זה רע, זיונים זה טוב!"
"איזה זיונים?" קטלתי אותו, "היא ממש לא ניראת לי בקטע."
"היי, היא הולכת למועדון אלטרנטיבי, לא?"
חשבתי על זה רגע. "נכון, יש בזה משהו."
"בבקשה."
"אבל עדיין, אני לא רוצה לעשות משהו טיפשי."
"טוב, מזלך שאני זה שנוהג ואתה זה ששותה."
"שוטה, עם ט'."
"כן, גם."
רותם יצא מהמקלחת והלך לשים מכנסיים ונעליים. אני חיכיתי עוד
שתי דקות מתחת למפזר-חום ואז יצאתי גם, שמתי נעליים, קשרתי את
השרשרת מסביב למכנסיים, את השרשרת השנייה באלכסון על החולצה,
פתחתי את הרוכסנים, בדקתי בפעם המליון את האיפור ויצאתי עם
רותם מהבית, לערב האחרון של המילניום הישן.





המסיבה היתה, איך לומר בעדינות, מזעזעת. באמת מזעזעת. המועדון
היה מפוצץ, אנשים כבר טיילו על התקרה מרוב עומס. האלכוהול נגמר
להם אחרי שעה ולקח לבר חצי שעה למלא את המחסור. אבל הבעיה
העיקרית היתה כמות האנשים, והסגנון שלהם. נכון, זה סילבסטר של
מילניום וכולם מנסים להיראות הכי מגניב שאפשר, אבל ללא ספק אני
הכי בלטתי שם. עם שיער כחול שזוהר באולטרא, איפור ומלא ניטים.
וכמובן, ספייקים שיכולים להוציא למישהו עין. הקהל היה פחות
מגוון מבדרך-כלל, והיו שם המון... איך לומר, ערסים.
לרותם ולי, מצד שני, לא אכפת מהקהל לרוב. אנחנו באים להנות
שנינו, ומי שרוצה להצטרף לחגיגה - מוזמן. רק שלא יפריע.
את הילה לא ראיתי עד עשר דקות לפני חצות, בחברת חברות שלה,
כמובן. היו שם עוד כמה בחורים שהקיפו אותן, בזמן שהן ישבו על
כמה רמקולים ונראו כאילו הן סובלות. רותם הציע שנלך אליהן
ונוציא אותן מהבאסה, וחוץ מזה, הוא הזכיר, עוד מעט חצות.
דחפנו את דרכנו בין האנשים, מפריעים לכולם לרקוד או סתם לעמוד
ולהזיע. זה היה מגעיל, לעבור בין כולם. אני תמיד מעדיף להישאר
במקום אחד ולרקוד כל הערב, מאשר להיאלץ לחצות את ים האנשים
המיוזעים והמגעילים האלו. כולם עם ג'ל, כולם לא רוצים לזוז
מהמקום שלהם. בקיצור, זה סיוט חוזר ונשנה, והפעם, בגלל כמות
הקהל, זה היה גרוע מאי-פעם.
לבסוף הצלחנו לעבור את הכל, בדחיפות ובקללות מכל הכיוונים.
כשהתקרבנו הבחנתי שהיא לא שמה לב אלי, אז דחפתי בעדינות את אחד
הבחורים שעמדו מולה והתכוונתי לתת לה נשיקה על הלחי, אבל אז
הרגשתי יד על הכתף, שמשכה אותי אחורה.
הבחור אמר משהו, אבל לא שמעתי אותו. המוזיקה היתה נורא חזקה,
והתלבטתי אם מה שהוא אמר היה איום או ברכה לשלום. ההבעה על
הפנים שלו היתה כזו של מישהו עצבני.
החלטתי שאני לא נכנס לזה וסימנתי להילה לבוא איתי לצד, בשפת
הסימנים שלנו. היא קמה, אבל הבחור תפס אותה כשהיא עברה לידו.
רותם התקרב אליו בהליכה מאיימת. הבחור חייך בתבוסה ועזב את
הילה. כשהגענו אל מאחורי הרמקולים, נשענתי על הקיר ושאלתי אותה
מה המצב.
מה? היא צעקה אלי. הבנתי ששוב, אין פה סיכוי לדבר. לא ברור
אם זה יותר טוב מלהיות צרודים או לא.
שאלתי מה המצב? מי זה היה?
היא התקרבה אלי יותר, שמה לי יד על לחי ימין והתקרבה עם שפתיה
לאוזן שמאל ואמרה, בקול רם מדי, "הוא סתם הציק לי, תודה שבאת!
איך המסיבה?"
עשיתי ג'סטה דומה. "נוראית! יותר מדי אנשים, זה ממש מעצבן."
"לא נורא, העיקר שאנחנו פה, אתה יודע, בחגיגות."
"תגידי, הילה," אמרתי, מתכוון ללכת על כל הקופה.
"לא," היא אמרה.
"מה לא?"
"לא, אין לי עם מי להתנשק בחצות."
"אוקי," אמרתי.
היו כמה רגעים של שקט, בהם רק הבטנו על הקהל. רותם עמד כמה
מטרים מאיתנו, גם-כן נשען על הקיר וסימן לי כל הזמן כמה דקות
נשארו לנשיקה המיועדת.
פתאום הילה הסתובבה אלי ואמרה, רק עם הפה, בלי קול, אתה ממש
מעצבן, אתה יודע?

היא התחילה ללכת משם, אבל תפסתי אותה מהר ומשכתי אותה אלי.
הספירה לאחור החלה, אבל האמת היא שממש לא היה אכפת לי. נישקתי
אותה באותו הרגע, בלי קשר לכמה זמן באמת נשאר, כמה שזה סימבולי
וכמה שאני אמור לזכור את הסילבסטר הזה כל חיי, או משהו כזה.
באותו רגע זה כל מה שהיה לי בראש.
אחרי שהספירה נגמרה ועדיין התנשקנו, מה שהיה לי בראש זה הרבה
בירה, כי הבחור ממקודם החליט לשפוך עלי כוס שלמה.

בלי להסתובב, בלי להתרגז, בלי לרצות אפילו להתעמת עם הבחור. רק
להמשיך ולנשק את הילה בשקט. בלי מילים. זה הרי מה שעשינו תמיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אגב, אם לא שמתם
לב, זה פלגיאט.

שלמנאסר מביא
אותה ביציאה
חושנית במיוחד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/3/04 1:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי אופיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה