אני שונאת את עצמי. אני לא אוהבת בי כלום. נמאס לי לעמוד מול
המראה ולהיגעל. נמאס לי שאנשים מורידים לי את הביטחון העצמי
לאפס. נמאס לי שדורכים עליי ונמאס לי לדרוך על עצמי. אני שונאת
את הפנים שלי, את האף שלי, את העיניים שלי, את החזה שלי, את
הבטן. הכול. נמאס לי שמעירים לי על דבר אחד או מחמיאים לי על
האחר. נמאס לי שהביטחון העצמי שלי יורד משנה לשנה. נמאס לי מזה
שאני מרגישה נחותה ליד אנשים מסוימים. נמאס לי שהם מרגישים
עליונים לידי. נמאס לי מהמין השני. שונאת אותו. נמאס לי מנשים
ומחברויות מזויפות. נמאס לי מהאינטרס האישי והאנוכי, שמניע כל
אחד מאתנו. נמאס לי שהוא קיים גם אצלי. נמאס לי להרגיש טיפשה
ולא מושכת. נמאס לי שכל אדם שני גורם לי להרגיש כך. נמאס לי
מזה שכל מה שהשגתי בחיים מסתכם באפס אחד גדול. נמאס לי שיכולתי
להשיג הרבה יותר, אבל בגלל שאני דפוקה - הכול הלך. נמאס לי
מהמצב הזה שבו אני נמצאת. נמאס לי מזה שהנחמה, אם תגיע, תגיע
לאחר סדרה ארוכה של סבל ומאמץ. נמאס לי לא לאהוב את עצמי. נמאס
לי מההרס העצמי, שאורב במקומות הכי לא צפויים. נמאס לי מזה
שאין לי עם מי לדבר ושאף אחד לא רוצה להקשיב. נמאס לי מזה
שהתקופות בחיי בהן הייתי מאושרת מסתכמות בשבוע. נמאס לי שזה
באשמתי. נמאס לי מזה שנולדתי דפוקה, ושהמוח שלי כל כך דפוק עד
שהוא מונע מדברים טובים לקרות לי. נמאס לי תמיד לדעת מה אני
רוצה כשכבר מאוחר מדי. נמאס לי מהחזה שלי. שונאת אותו. רוצה
שהוא יעלם. עכשיו. נמאס לי לחשוב על כל הדברים שפספסתי. נמאס
לי שפספסתי אותם באשמתי. נמאס לי מזה שאף פעם אני לא לומדת את
הלקח. נמאס לי מהאנושות. נמאס לי לחיות.
אני כל כך שונאת את עצמי.