כשנפגשנו בפעם הרביעית, סיפרתי לה על התאווה שלי לסיגריה. זה
מתאים לך דווקא, אמרה. היא החזיקה בידה אחד מאלפי הוורדים
ששלחתי לה. או שמא היה זה חדש?
היא נראתה טוב במיוחד באותו ערב. אני אוהבת את השיער שלך, הוא
מזכיר לי אספלט. גיחכתי במבוכה, והיא פתאום הבינה מה אמרה.
אויש, שמה ידה על פיה, הרימה גבותיה בתחינה, שאסלח לה, אך מיד
התקמר פיה לחיוך שהפך לצחוק קטן. הניחה ידה על ידי, שהחזיקה את
כוס הזכוכית. מרוב התרגשות, חשבתי שאני הולך לפצפץ לרסיסים את
הכוס ועלול אני לפצוע את ידיה, הלבנות, שבלטו על ידי הכהות.
היא חייכה אלי, חודרת לעיני ואני מרגיש מתרומם אט אט, מאושר
כולי.
מה אתה רועד כולך? היא פתאום שמה לב. אתה מתרגש? שאלה. אני
חושב שחשפתי בחיוכי אליה את שיניי, בכל אופן, מיהרתי לקמוץ את
שפתיי, מכסה על קלקלתי.
מה קרה? שאלה. כואב לך? למה?
אממ. שללתי. לא העזתי לפתוח את פי.
היא נעצה בי עיניים שואלות. הרימה את ידי, שאחזה בקופסת
הגפרורים, ופתחה אותה לרווחה. הוציאה את הוורד מידה, והניחה
אותו בידי. למשמרת, אמרה. וסגרה את ידי. דקירה חדה צרבה את
ידי, ואני פתחתי אותה שוב, פולט צעקה חלשה. טיפת דם עמדה עתה
בשקע, ליד האגודל. רואה, אתה לחוץ, קבעה.