כל בוקר צריך לקום, לשטוף פנים וידיים. לצחצח שיניים, לוודא
שכולן במקום. לכלוך קטן שלא ירד, ירד עם חוט דנטלי. להתלבש,
בגדים נקיים, אם אפשר. להכין ארוחת בוקר. לקרוא עיתון. כאשר
השעון מצלצל "תשע", צריך משה להתייצב במרפסת. מוודא שהכסא
במקומו מונח, מוציא את הקלסר הגדול, והעט הישן מתחת לקרש הקטן,
שכבר מזמן תכנן להחליף בקרש חדש. אולי הוא יצלצל לעירייה. הם
בוודאי ידאגו לסידור הולם.
ועכשיו, צריך משה לשבת על הכסא, במרפסת ולספור אנשים. בדרך כלל
הם מתחילים להופיע סמוך לעשר, אך תפקידו הוא לספור אותם מהשעה
התשיעית. את כולם צריך לספור משה. גדולים, קטנים, יפים,
מכוערים. רק, ליד אנשים חשודים הוא מצייר פרח. בשביל
הסטטיסטיקה. עבודה נעימה, מציין לעצמו משה לפעמים, בשעת
ההפסקה.
משה עובד חרוץ. לא ארע יום שבו החסיר דבר. גם ימים לא החסיר.
מעולם לא קרה, למשל, שמשה חלם, וספר עננים במקום אנשים. אבל
היו זמנים אחרים, כאשר משה היה עצוב. ימים שלמים החסיר, וכבר
התרו בו, העירייה, ואחרי זה התקשרו גם מהממשלה, שיחזור לעבודה.
כלום לא עזר. כמעט נכנס לכלא, בגין בגידה במדינה, אך לבסוף לקח
על עצמו חברו הטוב, שומי, שהוא גם עובד סוציאלי בעירייה, לשקם
אותו.
ועכשיו הוא כאן, חושב לעצמו בסיפוק משה.