ישבתי שם, על המיטה.
החזקתי את הקופסא של הכדורים, נורופן.
בלעתי אחד, לא כאב לי או משהו...
בלעתי עוד אחד, בעצם כן כאב לי, אבל לא כאב שרירים או כאב בטן
כלשהו... סתם... כאב, כאב פנימי, כאב שכדורים לא יכולים
להעביר.
אז בלעתי עוד אחד.
ככה בעצם המשכתי, עד שאני לא בדיוק זוכרת מה קרה, אני רק זוכרת
שנשכבתי על המיטה, הסתובב לי הראש, בכיתי, הייתי מטושטשת
לגמרי, ולא היה לי מושג מה אני עושה.
ואז, אז התחלתי להתחרט, הבנתי בעצם מה עשיתי, ניסיתי להתאבד.
אבל זה היה מאוחר מידי בשביל להתחרט, מאוחר מידי בשביל להחזיר
את החיים שלי בחזרה.

בבוקר, לא הרגשתי, כמו כלום התעוררתי.
פתחתי את העיניים והייתי בחדר שלי, נכנסתי לעוד יום מגעיל,
לעוד חיים כאלה שאני קוראת להם שיגרה.

ת'אמת, די קיוויתי לא לקום בבוקר, אבל קמתי, הכל תמיד חייב
לצאת ההיפך ממה שרוצים.
אבל המקרה כמעט מוות הזה גרם לי לחשוב טיפה יותר ולהעריך את מה
שיש לי. וחוץ מזה מי מבטיח לי באמת שאחרי שמתים מגיעים למקום
יותר טוב? בטח אחרי המוות יותר חרא מפה.
אז מה החלטתי?
עוד לא החלטתי...

"למד אותי למות, תראה איך שאלמד, או תן לי להמשיך לחיות
לעד."
סותר את עצמו? כנראה גם אני.