הלילה קוטף אותי מהמיטה ושם אותי באגרטל
בבוקר אני אפרח כשתזרח עלי השמש
אבל לא מהמיטה אלא סתם כך בכאב.
אביט על העולם בעיניים של פרח,
אזמר לי בשקט מזמור של פרחים,
אנער את שורשי, כשאיש לא רואה וארקוד
ריקוד פרחוני לתוך הלילה הבא.
והפחדים ישטפו את העולם מסביב
והעצים ידעו שהייתי פה פרח - אביב,
ויהיו ילדים ויהיו פרפרים ועוד כל מיני
עדים מוזרים.
שמעתי שאיזה אדם עבר ונדד ונדם.
ובחרו בי להיות מונח על הקבר.
אני, שכבר ראיתי ילדים משחקים בתופסת
תפסתי את הענין ונאחזתי במיטה
והחזקתי בכל שורשי באדמה.
אבל שוב לא ראיתי את מה שכולם,
ראו מן האופק.
הלילה והחרף העירו אותי
ואני מצאתי את ידי מפוסקות
ואת שערי פרוע
ודמעות טל חלושות סללו מסלולים בלחיי
אחר-כך שטתי אל האשר הבודד
בין מצבות לבנות - לנבול לי בשקט
אבל נותרתי, ריחני ויפה וצהוב,
בלילה אני שב לחלוץ נעלי, להשען ולהתבייש
קצת בשקט, כשאיש לא רואה
ואז לבכות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.