ג'ק השתופף בפינת בית הקומות, משיח את קומתו מאחורי הגדר. שפמו
רטט בציפייה, וגבו התקשח לקראת הזינוק. דממה שלטה ברחוב האפל,
מלבד פסיעות איטיות ושאננות שהתקדמו ברחוב לכיוון מחבואו של
ג'ק. ג'ק חייך לעצמו, ועצם את עיניו. בעיני רוחו הוא הביט בזוג
האוהבים שהתקדם לעברו במעלה הרחוב. ידו של הבחור נחה ברישול על
כתפה של חברתו, וחיוך מטופש על פניו. מדי כמה רגעים ודאי הוא
מעיף לכיוונה מבט, והיא מחזירה לו חיוך ומהדקת את חיבוקה. האין
זה מחזה מתוק?
חיוכו של ג'ק התרחב, חושף שני טורי שיניים חדות.
השניות חלפו כשעות, מאשרות את התיאוריה של איינשטיין כי הזמן
יחסי. קול הפסיעות התחזק, עד כי היה קרוב דיו כדי לפעול. ג'ק
רכן, הטה את משקלו קדימה, וזינק. גופו ריחף מעל הגדר החיה,
משמיע אחריו קול כאוושת שוט. הוא נחת בקלילות על המדרכה הקרה,
ונפנה לעבר בני הזוג המאוהבים. משימתו החלה.
מהר, בטרם יבחינו בו, רץ ג'ק במהירות הגבוהה היותר בה היה
מסוגל לנוע לעבר רגלי האוהבים. הרחוב נע תחת רגליו בתאוצה
מטורפת, מרצפות המדרכה הופכות לטשטוש עדין בעיני ג'ק המזנק.
הוא זיגזג את המרחק לעבר בני הזוג, חומק בין הצללים, אך ברגע
בו הגיע אליהם הסבה הבחורה את פניה לעברו. עיניה נפערו בהכרה
איומה, וצרחה פילחה את הלילה האפל.


אהרון פסע עם האישה אותה אהב ברחוב, ידו הימנית חובקת את
מותניה. הוא אהב לחשוב עליה בתור "האישה אותה אהב". המונח
התגלגל בקלות בראשו, משאיר אחריו ניחוח של בושם עדין, ורדים
בשיא פריחתם ושוקולד חלב. הוא לא הבין מה הניחוח של אותו
שוקולד חלב עושה בראשו, אבל יהיה לו זמן להתעמק בכך מאוחר
יותר. כרגע הוא נהנה מאוירו של הלילה הצונן שעטף אותם מכל עבר,
פוסעים בתוכו, חמים ומוגנים אחד בזרועות השניה, כתינוק בבטן
אימו. חיבוקה היה רך ונעים, ואהרון התענג על מגעו.
הוא היה שקוע באותו עונג בלתי מוסבר, מהסוג שגורם לאנשים לתבל
את מזונם ביותר מדי מלח או לבהות שעות בתמונה של איזו בחורה
מכוערת כשחיוך אידיוטי על פניהם, ולכן לא הבחין בג'ק שזינק
לכיוונם. אדווה, האישה אותה אהב (כן, שוב המושג המענג הזה!)
היתה כנראה שקועה פחות ממנו באותה תחושה, מכיוון שהיא כן
הבחינה בנעשה, והזיותיו המתוקות נופצו בצריחתה.
"חתול שחור!" היא זעקה. אהרון הביט למטה בהפתעה, מבטו נתקל
בחתול שחור כפחם נשען על רגליו. החתול הרים את עיניו למעלה,
ואהרון יכול היה להישבע שראה אותו מחייך, ואז בתנועה מתגרה
התרומם ממקום מושבו באיטיות, וחלף במרווח הצר שנותר בין רגליהם
של אהרון ואדווה. החתול הסתובב שוב להביט בזוג האוהבים, קרץ,
ואז זינק משם בדילוגים קלילים.
אדווה היתה נסערת לחלוטין. אהרון הביט בה במבט חוקר, ממתין
שתירגע קמעה, ואז שאל אותה בעדינות: "מה קרה יקירתי?"
אדווה החלה להתייפח. "אתה ראית," היא מלמלה בין משיכת אף
להשתנקות, "חתול שחור עכשיו עבר ביננו. אנחנו אבודים! עכשיו
בטח לא נאהב יותר אחד את השני וניפרד!"
אהרון גיחך. איזו אמונה טפלה מטופשת, חתול שחור, נו באמת. הוא
הבין זוגות שנפרדים בגלל מחלוקות בנוגע לכסף, בגלל בגידות של
בן-זוג, בגלל אי-התאמה רגשית... הרשימה ארוכה, אבל - חתול
שחור?!
הוא חיבק בחוזקה את מותניה של הבחורה הרועדת ושמר על דממה
רגעים מספר. מוחו סער במחשבות, מנוגד לדממת הלילה וליפחות
העמומות שנשמעו לידו. כל-כך הרבה רעש בגלל חתול שחור אחד?
אלוהים אדירים, איזו פרימיטיבית! ואולי זוהי רק ההתחלה, ובהמשך
יסתבר לי שהיא חוששת גם מלעבור תחת סולמות, ותחטוף התקפת
היסטריה כל פעם שתישפך לה המלחייה... נו, באמת... מלח-מים
מלח-מים מלח-מים...
אהרון חייך חיוך כואב, וחש קדרות במוחו.
"תירגעי," הוא לחש לאדווה, "זהו רק חתול שחור."
אדווה נרגעה אט-אט ונשאה את פניה שטופות הדמעות אל אהרון.
מחשבה כואבת צפה בין מחשבותיה המבוהלות: לא איכפת לו! הוא עומד
כאן ומחייך בזמן שכל הקשר שלנו על כפות המאזניים! ידעתי, הוא
לא אוהב אותי בכלל, ובטח הוא שמח להיפרד ממני... הממזר!
היא הביטה אל פניו המחייכות, ומבטה העצוב התכרכם בדאגה, ואז
בזעם. חיוכו של אהרון נמחה בפתאומיות עת הכתה בלחיו ידה הענוגה
של האישה אותה אהב. קול סטירה מצלצלת הדהד ברחבי הרחוב האפל.
"אתה... אתה... אל תזלזל בי!" קראה אדווה בחמה, שערה השחור
והארוך מכסה בדלילות את פניה. באותו רגע היא נראתה כמו שדורות
בעבר דמיינו את מראה של אתנה, אלת המלחמה. "אתה כזה מגעיל שאני
פשוט לא מאמינה!"
פניו של אהרון הרצינו, ואז התקדרו. הוא התפרץ עליה בצעקות. "יא
פוסטמה, מה את מרביצה לי? למה מי את חושבת שאת? הביתה את הולכת
ברגל, ברור?"
אדווה נשמה בכבדות והעיפה את ידיו של אהרון שעדיין אחזו בה.
"אין בעיה," היא לחשה בזעם, "הכל עדיף מלנסוע עם בן-זונה כמוך
באותה מכונית."
אהרון הביט בה בהפתעה, קולט לאט את המצב בו נמצא. הוא ניסה
לאחוז בה ולהחזירה אליו, אך היא הדפה אותו בזעם, הפנתה את גבה
והחלה לפסוע חזרה לתחילת הרחוב ממנה באו.
דמותה הלכה והתרחקה, עד שנבלעה בצללי הרחוב. צעדיה נשמעו
מהדהדים עוד שניות מספר, ואז גם הם נעלמו. אהרון הביט לכיוון
בו נעלמה, פיו פעור וידיו שמוטות בחוסר אונים לצדדים. לאחר שעה
קלה סגר את פיו, ורטן, "אין בעיה. זה מה שהפוסטמה רוצה, זה מה
שהיא תקבל. No woman no cry - אין אישה, אין דמעות."
הרחק במורד הרחוב, מאחורי גזע עץ רחב, הציצו בו שתי עיניים
צהובות, ושיניים לבנות וחדות נחשפו בחיוך מרוצה.


ג'ק אהב את מלאכתו עד כמה שמישהו אוהב לעשות דבר מה בחייו. הוא
התמסר כל כולו להנאה, מקדיש שעות רבות לציפייה מתוקה ואז חווה
את הרטט הנהדר של ההתבוננות בפרידה ממחבואו המאולתר. הוא היה
מאושר מכוחותיו, וניצל אותם בתבונה, או כך לפחות הניח. תבונה
של חתולים שונה מתבונה של בני-אדם, וזה דבר שבוודאי ברור לכם
ללא שמץ של ספק. סך-הכל, צריך הרבה דמיון כדי להבין את תבונתו
של יצור שבמקום לעלות על כיסא ולצרוח כשהוא רואה עכבר, הוא
קופץ עליו בלהיטות, מקווה לתפוס אותו! מלבד זאת, תבונתו של
החתול שונה בהגדרתה מתבונת בני-האדם, בגלל ריבוי הנשמות של
הפרוותיים הקטנים. תארו לעצמכם את השקפת החיים שלכם אילו ידעתם
שיש לכם 9 נשמות ספייר? בוודאי קפיצת בנג'י הייתה נכנסת רשמית
כשעשוע תמים בגני ילדים. ג'ק בזבז כבר שלוש מנשמותיו, או ליתר
דיוק - "השקיע" שלוש מנשמותיו, כפי שהוא תמיד אוהב לחשוב.
בסיומם של שתיים מהם הוא חווה את החוויה הנפלאה של להתיידד עם
גלגלי מכונית מקרוב, ואף שמר אתם על קשר נהדר בגלגולים הבאים.
את סוף הגלגול השלישי הוא בילה בבטנו של תאילנדי, לומד על
הביולוגיה של הגוף האנושי יותר מכפי שרצה ללמוד אי-פעם.
ואז, בגלגולו הרביעי, גילה ג'ק את ייעודו האמיתי ואת כוחותיו
המיוחדים והבלתי רגילים. הוא זרע אימה וטרור בכל מקום אליו
הלך, וביקוריו גררו יריקות היסטריות על המדרכה, שגררו שביתות
מנקי רחובות עצבניים שנעליהם התפוררו מלחות יתר, שגררו הינד
עפעף עצבני מרוני מילוא, וזה בהחלט היה הישג גדול עבור ג'ק
הקטן. וזו לא היתה יכולתו הגדולה ביותר. בכל מקום בו היה זוג
אוהבים, לאחר ביקורו של ג'ק היה זוג רבים. הוא לא ידע כיצד
פועל כשרונו או מדוע קיבל את היכולת המופלאה, אולם הוא בהחלט
מיצה אותה עד הסוף. המקומות בהם אהב לארוב במיוחד היו פארקים
ציבוריים. הוא הכיר כל שיח בכל פארק, ומיקומו של כל ספסל. הוא
ידע מתי מגיעים הזוגות, וגם מתי הם עוזבים - בדרך כלל אחרי
שהוא מבקר, ובזעם גדול. כל מה שנידרש ממנו היה זיהוי זוג
המטרה, מעקב חרישי והסתוות בשטח, ולבסוף הסתערות ומעבר ביניהם.
תוצאה מיידית - מריבה, לרוב קולנית, בין בני הזוג, ופרידה
לאלתר.
בקיצור, ג'ק נהנה מכל רגע.


קול פסיעות נשמע על החצץ בשדריה בפארק. ג'ק רכן מאחורי שיח
גדול ומסועף, ורטט בעונג, מצפה לבאות. מצידו האחד הוא שמע את
הפסיעות מתקרבות, ומצידו השני הוא הבחין בספסל, כפי הנראה מטרת
הפוסעים. ומולו - נקודת הזינוק וההסתערות. הוא גיחך לעצמו בקול
חתולי, והמתין, פרוותו מסתמרת בעונג. ההמתנה היתה החלק הטוב
ביותר - טוב, חוץ מהביצוע עצמו. היכון לביצוע מושלם נוסף, הוא
אמר לעצמו, ומתח את גופו לזינוק.
"מיאו", אמר לו השיח מימינו.
הוא קפא על מקומו בתנוחה המתוחה, והביט לעבר השיח. מיאו? זה לא
דבר ששיחים נוהגים לומר. בכל אופן, הוא עצמו לא שמע אף-פעם שיח
אומר את זה, ובוודאי שזוהי העתקה מוחלטת מהלשון החתולית. העולם
מלא בפלגיאטים...
"מיאו?" שאל ג'ק בטון חרישי, מנסה לקשור שיחה עם השיח המוזר.
"מייאאאו!" יילל השיח. נשמע רשרוש עלים מכיוונו, ושני ענפים
נחצו שני צדדים, חושפים חתולה מהממת ביופייה,
תשעים-תשעים-תשעים, בעלת פרווה מנומרת מבריקה ועיניים, הו,
אילו עיניים. גרררר.
לסתו של ג'ק נפלה, יוצרת ענן אבק בפגעה באדמה. הוא מיהר לסגור
את פיו, וחייך חיוך לא מחייב, משהו בסגנון "מזג אוויר נאה,
האין כך?". החתולה השיבה לו חיוך מאוזן לאוזן שחשף שיניים
לבנות ויפהפיות. ליבו של ג'ק זינק בקרבו.
החתולה שמולו היתה יפהפיה. הזוג הפוסע בשביל פרח ממחשבותיו של
ג'ק באותה מהירות שהיית מצפה מהפרפר שבסין לעוף כשהסופה שיצר
באירופה סוף-סוף מגיעה אליו וצדק נעשה בעולם. כל מהותו התמקדה
בחתולה שממולו, וכך עברו שניות מספר של מיקוד והמתנה, עד שג'ק
החל לחוש שלא בנוח.
"הי," גמגם ג'ק, מחפש בקדחתנות בירכתי ראשו אחר המשך מתאים.
משום מה שום דבר לא נראה מספק דיו אחרי התחלה צולעת שכזאת. הוא
החליט להתעלם מהכישלון הראשוני, והמשיך ב - "את באה לפארק הזה
הרבה?"
היא הביטה בו במבט חוקר. "התחלה שחוקה קצת, אתה לא חושב?"
בלשכות שירות לגרפיקאים ברחבי המדינה מנסים כבר שנים להפיק
שילוב מושלם ומורגש בין צבע שחור לצבעים אחרים, ותמיד נתקלים
מחדש בבעיה שלא משנה איזה צבע תערבב עם שחור, התוצאה תהיה תמיד
אותה תוצאה. שחור הוא צבע בלתי ניתן לערבוב וסופי, ועובדה זו
גרמה להתאבדותם של גרפיקאים רבים שהבינו שבסופו של דבר תמיד
יתקבל שחור, דבר המקשה עליך להביט על החיים דרך משקפיים
ורודות. אילו אחד מאותם גרפיקאים היה נוכח בפגישה בין ג'ק
לשיננית, הוא וודאי היה חוטף שבץ או לפחות התקף לב ממראה הצבע
המושלם שהתפשט באותו רגע על פניו של ג'ק, עירוב חזק של שחור
לילה ואדום ארגמני.
החתולה הישירה מבטה אל פניו המסמיקות של ג'ק, דבר שגם לו
להשפיל את מבטו בבושה. מה אני יכול לומר עכשיו? שאל את עצמו
ג'ק בבהילות. צריך לתקן את השטויות שאמרתי.
"שמע, אני מצטערת על הציניות", אמרה החתולה בקול נעים, וג'ק חש
את עצמו שוב על קרקע בטוחה לאחר שקפץ ממטוס סילון ללא מצנח ועם
משקולת בטון קשורה לרגליים. "לא, אני לא באה לפה הרבה. אני
מטיילת בארץ להנאתי, והערב עברתי בסביבה והחלטתי לבקר בפארק
היפהפה הזה. המקום הזה מדהים, אתה לא חושב?"
ג'ק חשב שכן, המקום הזה מדהים, ובהחלט, הלילה יפה וצעיר ומה
יכול להיות יותר נחמד מלטייל ביחד בשבילי הפארק? הוא אמר לה את
כל מה שהוא חושב, ושמח שהיא מסכימה לדעתו המלומדת. וכך פסעו
להם שני חתולים, שחור ומנומרת, בשבילי החצץ של הפארק, מייללים
ומגרגרים אחד לשני על הערב היפה, העיר המרתקת, ובכלל כמה עניין
יכול להיות בחיים. מדי פעם היתה מתחככת בטעות פרוותו של ג'ק
בפרוות החתולה והוא התנצל כל פעם מחדש, עד שהבחין שהדבר אינו
מפריע לה. מאותו רגע גדל מספר הפעמים שהתחכך בה בטעות, עד
שבסוף פסעו שניהם צמודים שלובי זנבות נהנים מאוויר הלילה
הצונן.


זו נקודה בה רצוי שנעזוב את שני החתולים המאוהבים, ונניח להם
להיעלם במורד השביל מאחורי השיחים הירוקים, מטיילים אחד לצד
השניה, פרוותיהם מתחככות בהנאה ועיניהם מבריקות עת מבטים
חומקים בזוית העין ומתנגשים באהבה. ניתן לזמן לעבור, והופס -
חלפו להם שבועיים. שוב אנו נמצאים בגן הציבורי, ושוב מביטים על
אותו נוף מרגיע של דשאים ירוקים ונרחבים, ספסלים ישנים ומעלי
זיכרונות מבית סבתא, ושבילי חצץ ארוכים המשתרעים מקצה עד קצה
תחום הראיה. ומי עולה לו בשביל, אם לא זוג החתולים המאוהבים
שלנו, צועדים באיטיות במעלה השביל מייללים אחד לשניה בהתלהבות
רבה. כפי הנראה הזמן שחלף הספיק ללבות את אש האהבה הבוערת
בלבבו של כל אדם וחתול באשר הוא, ולהביאה לממדי שרפת ענק,
מתפשטת ומטהרת את הנשמות בהן היא נוגעת.
כל התשעה, בכל אופן.


ג'ק היה מאושר. מעולם הוא לא ניסה להגדיר בינו לבין עצמו מהו
אושר, וגם כעת לא ניסה. הוא פשוט ידע את התשובה. זה היה כרגע,
חי וממשי. הוא הביט בחתולה וחייך אליה. היא ייללה אליו בתגובה
יללה מתפנקת וחיככה את פניה בצווארו. צמרמורת חלפה במורד עמוד
השדרה שלו.
הוא הדף אותה בעדינות, מתגרה בה. היא עצמה את עיניה והחזירה את
ראשה לצווארו בכוח, מחכה לבאות. הוא הדף אותה שוב, ועד מהרה
החלו להיאבק, משתוללים בהנאה ומייללים יללות צחוק. הוא חשף את
שיניו כלפיה, והיא בתגובה הוציאה לו לשון. משים עצמו נעלב, הוא
הפנה את ראשו, ואז לפתע הסתובב וזינק עליה, מעיף אותה לרצפה.
כך התגלגלו ביחד מרחק קצר, עד שהשתחררו מהחיבוק הלוחץ ונשארו
שכובים על הרצפה מתנשמים בכבדות. ג'ק אהב את הקרבות הקטנים
האלה, כמו שאהב כל דבר שנכנס לחייו בעקבות הופעתה של החתולה
השיננית הזאת, איליין המקסימה, לפני כשבועיים. הוא חיכה שעה
קלה, נותן לנשימתו הסדירה לחזור אליו, ואז התרומם מהמקום בו
רבץ והתיישב, מביט על איליין בעיניים פעורות לרווחה וחיוך
מטופש על פניו. היא התיישבה גם במקומה, מביטה בו בחיוך. כך
ישבו שניהם, במרחק של כחצי מטר אחד מהשניה, באווירה מחושמלת של
קשר נפשי בלתי יינתק. הוא חש עצמו מוקסם מעיניה הירוקות של
החתולה, וחש עצמו נשאב לתוכן...
אולם צל שעבר ביניהם הוציא אותו משרעפיו.
ומלבד זאת, איליין גם צרחה.
"אדם שחור! אדם שחור!"


ג'ק הביט בה מופתע, ואז הסב מבטו להמשך השביל. הוא הספיק לראות
אדם זקן שחור-עור מתרחק בשביל לאיטו, שחוח-ראש. זה היה זקן
שביקר קבוע בפארק וג'ק הכיר אותו מביקורים קודמים. הוא היה אדם
רגיל, ואפילו חביב למדי. מעולם לא צעק או ניסה לבעוט בחתולים
כמו אנשים אחרים. להפך, במקרים רבים הוא אף היה בוצע מכריכי
הלחם שתמיד נשא איתו, והיה מפזר מזון לבעלי החיים שמאכלסים את
הפארק, קבוצה הכוללת לרוב גם את ג'ק. הוא היה אדם שחור-עור,
נכון. נו אז מה? זו לא סיבה להיכנס לפאניקה, נכון? ובכן, לזקן
זה לא כל כך הפריע, אז למה שזה יפריע לאיליין?
הוא החזיר את מבטו לאיליין והקשיח אותו. "מה עובר עליך?" הוא
יילל.
היא הביטה לו במבט מפוחד, מבט שנראה לו מוכר בשולי זכרונו, אך
ג'ק לא הצליח למקם את מקורו המדויק.
"אתה יודע מה זה אומר שאדם שחור עובר ביננו?" שאלה איליין
ברצינות תהומית.
"לא", ענה ג'ק בכנות. שהגיע הזמן להדליק את האור? לא, פואנטה
טיפשית. זאת לא נשמעת כמו התחלה של בדיחה. "מה זה אומר?"
"שאנחנו בטח ניפרד!" קראה איליין ברגשנות, אפה השחור והחמוד
מרטט בעצבנות, גורם לשפמה לקפץ.
הבנה נחתה על ג'ק. הבנה גדולה וכבדה שמחצה את כתפיו תחת משקלה.
והוא לא אהב את אשר הבין באותו רגע. האם איליין התחלקה על
הראש?
"זה שטויות במיץ עגבניות!" הוא קרא בהתרגשות, וכשראה את מבטה
קודר, מיהר להסביר. הוא סיפר לה על הכוח שגילה חבוי אצלו, על
היכולת הנפלאה הזו (או כך לפחות חשב פעם). הוא סיפר לה על
המארבים הרבים שביצע, ועל הזוגות הרבים שהפריד. לפתע הוא לא חש
עצמו גאה כל-כך במעשיו. הכל נראה פתאום מטופש וילדותי. ואולי
גם קצת מרושע. נימתו המתלהבת נעצרה לאט וקולו נחלש. כשסיים את
דבריו היו פניו מופנות לאדמה וקולו כמעט בלתי נשמע.
"אהא." אמרה איליין בקור. היא המתינה שניות מספר, שוקלת בראשה
את צעדה הבא. היא לא ידעה כיצד להתייחס לסיפוריו של ג'ק.
הוא הרים את מבטו והביט בה, מבויש. פניה הפשירו ממסכת החומרה
שכיסתה אותם, והיא חייכה. "אז אתה בטוח שזו רק אמונה טפלה?"
היא שאלה ביתר אמון.
ג'ק חש רגוע יותר. בטוח יותר. הוא חייך אליה בהקלה רבה. "כן,"
הוא אמר באושר, "זו סתם אמונה טיפשית".
"טיפשית?! אתה קורא לרגשות שלי טיפשיים?!!" נזעקה לפתע איליין
ביללה נוקבת שפילחה את עמוד שידרתו של ג'ק. השלווה שנחתה עליו
לא מכבר המריאה לדרכה והשאירה חתול קטן ומבוהל מאחוריה.
"סליחה?" הוא גמגם, מייחל לפתע להיות במקום אחר לחלוטין. כל
מקום שהוא.
"איך אתה יכול לקרוא לי טיפשה?!" עברה איליין משיטת המתקפה
האקטיבית לשיטת המגננה הפסיבית. עיניה הוצפו בדמעות. "ככה
אתה... אתה... אוהב אותי?" היא הסבה את מבטה ממנו.
ג'ק הביט עליה בעיניים מצומצמות. איכשהו כל האירוע הזה נראה לו
מוכר מפעמים רבות בעברו... הוא ניקה את ראשו ממחשבות טורדניות
אלה והישיר את מבטו לאיליין, מאמץ את כל עוצמתו. "תפסיקי עם
זה!", הוא קרא בקשיחות. "את יודעת שאני אוהב אותך. עכשיו מספיק
עם הבכי הזה."
באותה מידה היה אפשר לדבר עם קיר. ליתר דיוק, לדבר עם קיר היה
יכול להיות יותר טוב, מכיוון שמקיר אתה ממילא לא מצפה לתשובה.
איליין נכנסה עמוק לתוך העלבון, שופכת דמעות כמים לכל עבריה,
מרווה את צימאונם של צמחים רבים.
ג'ק המתין. הוא הביט בה בתיעוב, נגעל מרגשנות היתר שמופגנת
מולו. כן, היא שיננית בהחלט, אבל... האם הכל שווה את זה? היא
מתפרקת לי פה מול העיניים בגלל אדם שחור! מה יש לי לעשות עם
פרימיטיבית שכזאת שמאמינה באמונות טפלות? במה עוד היא מאמינה?
מלח-מים מלח-מים מלח-מים... הוא שתק והמשיך להמתין בסבלנות.
איליין הבחינה שג'ק שותק ולא ניגש לנחמה. היא ניגבה את דמעותיה
בכפותיה הקדמיות, פנתה אליו ויללה עליו בזעם "לא רוצה שום קשר
איתך, יה בן-חתולת-מין!"(בן זונה בחתולית)
הדם עלה לג'ק לראש. הוא שמע זמזומים באוזניים והחל לראות צורות
מול העיניים. הוא פנה לאיליין ולחש בתיעוב, "תעופי לי
מהעיניים, יא נמר שן-חרב  שכמוך! לא רוצה לראות אותך יותר! אני
חשבתי שאני יוצא עם מישהי נאורה יותר, מודרנית יותר. ומה מסתבר
בסוף? שאני מזדנבב עם וילמה קדמוני! לכי תחפשי איזו מערה לצייר
בה על הקירות, יא חתול ניאנדרטלי!!!"(פרימיטיב בחתולית)
איליין הקשיבה לו בשקט, עיניה קרועות לרווחה. כשסיים, הרימה את
כפה הימנית והעבירה אותה על פניו, משאירה אחריה חריצים אדומים
על לחיו. ג'ק יילל בכאב ונרתע אחורה, מופתע בעליל.
איליין הישירה בו מבט כואב אחרון, ואז הפנתה אליו את גבה
ובאיטיות פסעה ממנו הלאה, במורד השביל, עד שנעלמה בין השיחים.
ג'ק נשאר עומד זועם, מלטף את לחיו הכואבת, מביט אחרי השיננית
ההולכת.
וכשהזעם עבר, רגש חדש הגיע. וג'ק החל מתגעגע לזעם.


בקצהו השני של השביל ישב ארל-ג'ונס על ספסל והחזיק כריך בידיו.
הוא קרע ממנו חתיכות בצק ופיזר אותן לכל עבר למעונינים, יהיו
אשר יהיו.
עיניו לא הביטו אל הבצק אותו פיזר. אישוניו היו בזוית העיניים
מביטות על החתול הרועד שעמד לא רחוק ממנו.
הן ראו הכל. את היללות, את הגב המתקמר, התנועות המאיימות. את
השריטה. את הפרידה.
ארל-ג'ונס חייך, חושף שיניים לבנות.