"יוני, כואב לי הראש", הוא צעק בלחש. מהר רצתי אל הכביש הראשי
לעצור מונית, ידעתי שאני לא אוכל לסחוב אותו עד למכונית שלי,
הוא נפל פתאום בתדהמה, ודיבר שטויות. מעולם לא ראיתי אותו ככה,
הרגשתי כאילו משהו איום ונורא הולך לקרות, הרגשתי כאילו אני
מאבד שליטה.

כשהמונית נעצרה, צעקתי לנהג:  "חכה דקה, זה לבית חולים, דחוף,
החבר הכי טוב שלי נפל ואני צריך להרים אותו". הנהג עצר בצד.
אני זוכר את המהומה שהייתה סביבו, כולם הסתכלו עליו גם מי שישב
למעלה וגם מי שישב למטה. כמה מלצרים ניגשו אליו, והרטיבו את
פניו המזיעות, שאלו אותו כמה שאלות, והוא רק צועק בלחש
"יוני... איפה אתה יון?" אני לא אשכח את העיניים שלו, הן תמיד
היו מלאות בתקווה, באותו הרגע הן היו נראות עייפות, כמו שלא
ראיתי אותן מעולם.
בעזרת איזה מלצר מתולתל אחד, הצלחתי להרים אותו ולקחת אותו
למונית. הלחשושים מסביב היו כמו הד ענק מסביבי, אותי רק עניין
להגיע כבר לבית חולים, את השאר יעשה אלוהים.
הנהג לא הפסיק לדהור, הוא הרגיש את הצעקות שלי אליו כאילו הן
מכות בתחת, כמו שמרביצים לסוס מרוץ, והוא איש יקר - נהג מהר,
ואני מסתכל על הדרך מסביבי, כשראשו של רונן על רגלי, ותוהה אם
יש משהו בעולם שיכול לעזור לי עכשיו. "החבר הכי טוב שלי מת לי
בידיים", צעקתי ודמעה זלגה מעיני.

כשהגענו לבית החולים הנהג יצא לעזור לי, משום מקום קיבלתי
פתאום כוחות והצלחתי לסחוב את רוני החוצה, ובשאגה מחרישה
צעקתי: "אני צריך עזרה, הלוו..."
מיד קיבלנו אלונקה, השכבנו את רונן והתחלנו לרוץ לעבר חדר
המיון. שאלו אותי מה קרה, ואני רק אמרתי "הוא חולה, אני מפחד
שזה הסוף".  "במה הוא חולה?" שאלה אותי האחות ואני עונה בשקט,
כשכל גופי דוחף חזק: "היה לו גידול במוח, אבל הייתי בטוח שהוא
החלים, אולי הוא שיקר לי... אני לא יודע, אתם חייבים לעשות
משהו".
הגלגלים של האלונקה חרקו חזק, דחפתי בכל הכוח, גם השומר שהיה
בריא בגופו דחף חזק, ואני בכל הדרך הלא ברורה הזאת חושב לעצמי:
מה יהיה? מה כבר אפשר לעשות? אני עוד דקה אבא לתאומים, והחבר
שלי, הכי טוב שלי, נגמר לי מול העיניים. צעקתי לו חזק, רציתי
שישמע אותי, דיברתי על העבר היפה שלנו, אבל חוץ מעיניו שרקדו,
לא קיבלתי שום יחס ממנו - כלום.

בחדר מיון הכניסו אותו לרופא התורן ואסרו עלי את הכניסה.
כשראיתי את זוג הדלתות נטרקות מולי, הרגשתי חזק את הרוח שנשבה
עלי. עמדתי כמה דקות מול הדלתות הלבנות האלה, מתנשף כולי, לא
יודע מה לעשות עד שנזכרתי, שאני חייב כסף לנהג מונית, יצאתי
החוצה וחיפשתי אותו, אבל הוא לא היה שם, השומר אמר שהוא נסע,
אמרתי לו שעוד לא שילמתי לו והוא אמר, כן אני יודע, הצעתי לו
כסף, והוא רק אמר: "ירחם השם, שלא נדע מצרות".  הודיתי לשומר
ומיד טלפנתי לכל מי שרק יכולתי, אמרתי לכולם שאני בבית חולים
ושקרה אסון נורא. דמעתי ואמרתי: "רוני במצב רע, הוא לא מרגיש
טוב, תבואו להדסה".
אחרי שעה לא הייתי לבד בבית החולים, היינו כמה חברים ביחד,
אשתי ישנה אצל אמא שלה, מהחודש השביעי אנחנו אצלה, היא יותר
בטוחה כשאמא שלה לידה, וגם אני האמת. לא ספרתי לה כלום, רק
שלחתי לה הודעה שלא תדאג לי, שאני עוזר לרוני באיזה עניין,
ושאני לא יודע מתי אני אחזור.
כל חבר שהגיע חיבק אותי, כולם ראו שאני במצב רע, אפילו אמא
ואבא של רונן הגיעו נסערים, הם לא הבינו מה קרה, גם להם רוני
סיפר שהוא בריא לגמרי כבר כמה זמן.
"ככה זה גברים בני שלושים" אמרה טל אשתו של מוטי "אי אפשר לדעת
מה קורה אתם באמת" ואני עוד שנייה מתפוצץ ונותן צעקה של בכי.
"איך לא סיפרת לי, רונן? איך...?" מי שניסה לחבק אותי, לא
הצליח לעצור את הריקוד המטורף הזה שלי. רקעתי על הרצפה כמו
שיכור, כמו מסומם, וכולם עצובים מסתכלים עלי, כולם שותקים.
מיד הבחנתי באבא של רונן שניסה לדבר עם אחד הרופאים, אך זה
ברוגע הוסיף ואמר שוב ושוב: "אדון לוי, תירגע בבקשה, ברגע שנדע
משהו נעדכן אתכם". אמא של רונן רק בכתה, ואני מסתכל עליה ונזכר
איך היא גידלה אותנו כל השנים, חיבקתי אותה, והיא חיבקה אותי
חזק בחזרה, היא ידעה שאני לא עומד בזה.

ויצמן ליווה אותי לשירותים, זאת הייתה הפעם ראשונה שהסתכלתי על
עצמי במראה כשאני ככה, פעם ראשונה שראיתי ילד בן שלושים, עם
עיניים אדומות ונוזלות ולא עוד איש צעיר שלאט לאט מגשים את כל
השאיפות שלו... עוד רגע אבא.
שטפתי את הפנים ויצאתי החוצה, בזמן הזה הרופאים כבר ידעו יותר,
הם אמרו שזה הסוף שלו, הם אמרו שהוא הזניח את המחלה, הוא העדיף
להתעלם, ושמה שנשאר זה כמה שעות או אולי כמה ימים במקרה הטוב.
שאר ההסבר כבר לא עניין אותי.
אחרי כמה שעות, אני רק זוכר שהשעה הייתה חמש וחצי בבוקר, חוץ
מההורים של רונן, אני וויצמן, לא היה אף אחד במחלקת המיון,
ביום ראשון בבוקר יש לכולם עבודה, ויצמן מסכן, גם הוא היה
מוטרד, הוא הודיע שהוא לא יגיע לעבודה.
ההורים של רונן היו רדומים על הספה, ויצמן נעלם עם הפלאפון ביד
כבר די הרבה זמן, ואף אחד מהאחיות או הרופאים לא היה בסביבה.
ניצלתי את ההזדמנות, ונכנסתי לחדר של רוני, נכנסתי וראיתי
אותו. הוא היה חיוור ומקורזל, מחובר לאין ספור מכשירים מתקתקים
כשאינפוזיה מחוברת לידו השמאלית.
הוא ידע שאני בחדר. הוא הרגיש אותי, ולמרות שעיניו היו עצומות
הוא אמר לי" "תוציא אותי מפה, בוא נעשה כיף, שמעתי שיש לי עוד
מקסימום יום, אז קיבינימאט יוני, בוא תוציא אותי מפה, תעשה לי
טובה אחרונה, בוא נעוף מפה..."
בכיתי מצחוק ועניתי "בטח, אחי, הולכים"
פירקתי אותו מכל המכשירים, הוצאתי את מחט האינפוזיה מידו,
הקמתי אותו ולאט לאט סחבתי אותו משם בלי שאף אחד ירגיש, כנראה,
אלוהים רצה שנהנה, עד היום אין לי תשובה איך זה קרה, פשוט אף
אחד לא הרגיש, אף אחד לא ראה!
למונית הזאת, רונן ניכנס כשהוא יותר ערני, הוא אמר לנהג "ראית
איזה חבר גבר יש לי, למרות ששיקרתי לו במשך שנה וחצי הוא עדין
רוצה לבלות איתי את יומי האחרון". נהג המונית חייך ואמר: "ככה
זה חברים אמתיים, איך אומרת מרגול? רק שמור אותי מאוהבי,
ומשונאי אשמר בעצמי". "צודק", אמר רוני וחייך לנהג, ואני סוף
סוף אחרי לילה של דמעות צחקתי.

הגענו לבית של רוני, הוא בלע עשרה כדורים כחולים ושתה שתי
כוסות מים. "עכשיו אני כמו חדש", הוא אמר, "רק תן לי חמש דקות
להתקלח ונצא". בזמן שהוא התקלח הסתובבתי בסלון שלו, הסתכלתי על
כל המזכרות שהיו מונחות בסלון, כל מה שהבאנו מהטיולים שלנו
ביחד, אבל הכי הרבה זמן השקעתי בתמונה שלנו, שהגדלתי לו אחרי
הטיול בתאילנד. כמה שאני אוהב אותך, בלב אמרתי והמשכתי להסתכל
מקרוב.
פתאום הוא מסתכל עלי, לבוש כמו תמיד, מריח עוד יותר מתמיד
ואומר לי: "ככה אני לא יוצא איתך,  תחליף חולצה, שטוף פנים
ויאלה"


המסע של היום האחרון.

בלי להזכיר את המוות המתקרב, עשינו רק כיף, מדהים כמה שאפשר
להספיק ביום אחד. התחלנו את המסע בכותל , תמיד הוא אמר שיש
משהו מיוחד במקום הזה: "לא סתם כולם רבו עליו", הוא עוד פעם
הוסיף, אבל הפעם יותר מתמיד הקשבתי לו, משהו הזכיר לי שכל מילה
שלו יכולה להיות המילה האחרונה שלו, פתאום לכל מילה שלו היה
כבוד ענק אצלי, אני זוכר הכול מאותו יום, הכול.
משם נסענו לאבו גוש ואכלנו ארוחת בוקר מזינה, הבייגלה הטרי טרי
והזעתר מעולם לא היו טעימים כל כך. למרות שידעתי שזה לא יומי
האחרון, חוש הטעם שלי היה עצום. לרגע חלפה בי המחשבה, כי אולי
לעולם לא אכלתי שום דבר טעים, הרגשתי כל גרגר שומשום שעל
הבייגלה, הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי מהו טעמו הלא מוגדר של
התה, הרגשתי באמת כמה ששנינו נהנים ביחד.
אחרי הארוחה, בלי לדעת לאן הדרך תוביל אותנו, הגענו להר שנקרא
הר טוב. במקום הזה הבנתי מהי המשמעות האמיתית של הטבע, הרגשתי
כל עלה, חשתי איך חיי לו כל עץ, כל טיפת אוויר צלולה שהכנסתי
לתוכי מילאה אותי עד הסוף. השתכרתי מהאוויר, ללא ספק, ולידי
רונן, חברי הטוב, כולו מאושר, מסתכל על כל הפלאים שמסביבו
ועלי, ובחיוך שלו אלי הוא ידע שהבנתי, הוא ידע שהבנתי שבעצם
ככה הוא חי את חייו בשנה וחצי האחרונות: כל יום בשבילו היה
קסום, כל יום בשבילו היה יומו האחרון.
באמצע שחייכנו אחד לשני, כשההבנה הכי עמוקה שאי פעם הייתה
לשנינו חלפה לה מולנו, רוני אמר לי: "אתה יודע יון, אתה הוספת
לחיי הומור, קסם ויופי, שום דבר לא היה יפה יותר כמו לצחוק
איתך בכל אותן הפעמים שנהנינו. אני מאחל לך, יון, שתצליח לחשוב
מהיום והלאה, שכל יום הוא בעצם יומך האחרון, כמו היום הזה ממש,
אתה תחייה חיים אחרים, אתה תחייה את כל פלאי הבריאה.
בדיוק כשרוני סיים את המשפט האדיר ביותר שאי פעם קיבלתי, צלצל
הפלאפון שלי, אבל חוץ מלהוציא את הבטרייה, לא חשבתי על כלום,
גם לא על אשתי ההרה שאני כל כך אוהב, שצריכה הייתה ללדת בימים
הקרובים, לא רציתי לבזבז אף שנייה של רוני ושלי ביחד, אפילו לא
אחת.
כשהסתכלתי על העלה שמתחתי וראיתי אוצר בעיני, הבנתי בדיוק על
מה הוא מדבר - פתאום חבר קרוב היה נחשב לדבר הכי חזק בעולם
ובעיקר כשמדובר בשנינו, חיבקתי אותו חזק חזק והוא חיבק חזק עד
כמה שיכול היה בחזרה, התחבקנו וידענו שהחברות שלנו היא נפש אחת
בשני גופים, ולא משנה איזה גוף ייקח מאתנו הטבע, הנפש תמשיך
לנפוש.