ציון מלך הסביח הוא אדם שגרם לי להבין משהו. אם הייתי מרשה
לעצמי קצת יותר הייתי אומר שהוא ממש עזר ורגע לפני שכבר היה
מאוחר מדיי. דווקא הסביח ברחוב שמאי הרבה יותר טוב אבל כשאתה
נכנס לציון זה יותר מעניין קולינרי, מדובר באיש שאי אפשר
להתעלם ממנו, אדם שכאילו שום דבר לא חומק ממנו. הסביחייה של
ציון נמצאת ממש ליד השוק לא רחוק מ"סלאו משה" שזה מקום סבבה
ומשה מחלק נשיקות לכל מי שהוא מכיר, בהתחלה קצת מביך אבל אחר
כך זה הופך לחלק מהטקס. הסביחייה של ציון פתוחה רק בלילה, כמו
הפיצרייה של הסובל באבן גבירול, אבל כמו שתמיד נראה שירושלים
זה ההפך מתל אביב ובית"ר זה ההפך מהפועל אז ככה ציון זה ההפך
מהסובל כי עובד תמיד קודר ומבואס וציון לעומתו מחייך וערני.
ציון הוא מן מומחה בטיפול וישר הוא מאבחן את הלקוחות שנכנסים
אליו בשביל לאכול פיתה עם סביח. ציון כמו כל פסיכולוג יודע
שהאבחון זה הדבר הכי חשוב, וכל הטיפול תלוי ביכולת לגעת בשורש
של הבעיה. אצל ציון האבחון עולה בסך הכל שנים עשר שקלים וגם
מקבלים בונוס מנת סביח, לא כמו הסביח בשמאי אבל מה כבר יכול
להיות רע בחציל עם חומוס ועמבה.

זה היה יום שבת אחרי שיצאתי מ"סלאו משה", הייתי רעב וידעתי
שהמקרר ריק לגמרי. נכנסתי לסביחייה של ציון שמקושטת בצבעי
ריינבו שאפילו בלילה אפשר לראות אותם ואיך שנכנסתי, עוד לפני
שפתחתי את הפה לבקש מנה ישר הוא אמר כאילו ידע - "לאן אתה
ממהר". אחר כך הוסיף ספק אליי ספק לשני החברה שעמדו לידו "אתה
מסוכסך עם עצמך רואים מייד". הסתכלתי עליו אחר כך והפניתי מבט
לשתי הדמויות שהיו איתו. למרות שלא ניתן היה לומר שהוא טיפוס
שמעולם לא נתקלתי בו לפני כן הייתה שם עוצמה אחרת של העניין.
גם מהתבוננות בשני החברה שישבו איתו - והיה ברור שהם שם בשבילו
- ניתן היה ללמוד משהו. במקום ללכת סחור סחור ואחר כך יראה
כאילו הסתרתי משהו אני אגיד כבר עכשיו שציון הוא תימני חוזר
בתשובה וחבדנ"יק וכמו רוב החבדניק"ים יש לו כיפה, זקן ארוך
וחיוך גדול.

אולי הסיטואציה תפסה אותי לא מוכן ואולי אני סתם לא ממש יודע
איך להתמודד במצבים כאלה, בכל מקרה ניסיתי להיות אותנטי ואמרתי
לו אחי תכין פיתה. המשפט שלי בדיוק התאים למה שהוא אמר מקודם
והוא הביט בי מהזווית ואמר "וואלה אמרתי לך שאתה ממהר, לאן אתם
ממהרים כל הזמן". חייכתי חיוך של דביל, כנראה כי לא היה לי שום
דבר אחר לעשות וביקשתי שלא ישים חמוצים וחריף רק קצת. תוך כדי
קיצוץ הפטרוזיליה והבצל הוא סיפר איך הוא פגש את אשתו כשבא
לתקן לה דליפה בתקופה שעבד בתור אינסטלטור - עוד לפני שהוא היה
ציון מלך הסביח - וכשהיא פתחה את הדלת ושאלה אותו מי הוא (כי
את העבודה הזמינה אמא שלה שבדיוק ירדה למכולת ושכחה לומר לה
שהיא הזמינה בעל מקצוע), בלי להתמהמה הוא ענה לה "אני הבעל
שלך" והיא שאלה אותו "איך אתה יודע" והוא נעץ בה מבט ולקח לה
בדיוק עשר שניות לענות לו "נכון, אתה הבעל שלי".

המשל הקטן (או שאולי זה היה סיפור אמיתי) בנוגע לאשתו התרוצץ
אצלי בראש והציף איזו ידיעה טורדנית וחמקמקה שזימזמה בפינות
הראש מבלי שהצלחתי לתפוס אותה, ולפני שהיא התבהרה הוא אמר שוב
"הדברים יכולים להיות הרבה יותר פשוטים אם רק היית פחות מסוכסך
עם עצמך". הוא התחיל לכתוש שום וחומוסים, חתך את הביצה במכשיר
המיוחד של מוכרי הסביח ובינתיים סיפר על יצירה שהוא כתב לזכרו
של אילן רמון ושחבר שלו אילן קיסוס מנגן עם הפילהרמונית. הוא
ביקש ממני להקשיב לטייפ הישן שעמד על הדלפק ושהשמיע את היצירה
שהכלי המוביל בה היה גיטרה וברקע ליווי קאמרי רגוע. אחר כך הוא
הצביע אל מאחורי הנירוסטה לכיוון ההחצילים המטוגנים שבסמוך להם
היו זרוקות כמה קלטות סטייל תחנה מרכזית עם התמונה של ציון,
ולידן, התמונה הקטנה של אילן בחליפת החלל הכתומה. קודם לא
ציינתי אבל להבהרת התמונה חשוב להוסיף שציון בארבע לפנות בוקר
אחרי שהוא סוגר את הסביחייה חוזר הביתה, בודק שהילדים ישנים
ומכוסים, משם הולך לתפילת שחרית ובמשך שארית היום מלמד בסמינר
ברוממה.

הכנת המנה התארכה ובזמן הזה דיברנו או יותר נכון הוא אמר כל
מיני דברים ואני הקשבתי ובשלב מסויים בגלל שהיה שקוע הוא שכח
מה שביקשתי והכניס לפיתה את החמוצים וגם את החריף הוא מזג די
בנדיבות. בנוגע לחמוצים הספקתי להציל את המנה ברגע האחרון והוא
ליקט אותם החוצה ובעניין החריף הוא נתן לי טפיחה קטנה ואמר
"יאללה שיהיה לבריאות, העיקר שתדע מה טוב". הנחתי את הכסף על
השולחן יצאתי וצעדתי במעלה בצלאל חזרה הביתה נוגס במנה ומשביע
את הרעב שכבר ממש הציק.

כשנכנסתי ענבר הייתה אחרי מקלחת ובדיוק סגרה ספר תהילים. היה
לה את הריח הטוב שלה. ריח שאין לשום מרכך או שמפו, ריח שאף
מהנדס תכשירים קוסמטיים לא יוכל למצוא נוסחה בשבילו, כי לדבר
האמיתי אין נוסחאות. מהמטבח הספקתי לראות איך היא גולשת למיטה
ומכסה את עצמה בשמיכה ומשאירה את החלק של הפנים מהשפה העליונה
ומעלה גלוי והעיניים שלה נצצו אליי. יש לה עיניים חומות גדולות
וטובות וכבר בפעם הראשונה שהיא חיבקה אותי ידעתי שהגעתי למקום
הנכון. בתקופה מאז שהיא הולכת לסמינרים ברוממה כל מיני דברים
קצת השתנו, למשל כמו זה שהיא לא שוכבת איתי בימים שהיא חייבת
בנידה (רק בימים האלה), אבל היא נשארה כאן ולא נראה לי שהיא
מתכננת להמשיך לשום מקום וכל והיתר ממש זניח.

כשראיתי איך היא החליקה למיטה הצטערתי קצת על המנה שבלעתי
והרגשתי כמו בהמה כי לא רק שהייתי מסריח מהסיגריות בפאב גם
הריח הרע של העמבה מילא לי את כל חלל הפה. ידעתי שרק מקלחת
וצחצוח שיניים יוכלו לפתור את העניין אבל הייתי כל כך עייף
שמקלחת ממש לא באה בחשבון והחלטתי להתמקד בצחצוח שיניים. מרחתי
על המברשת שובל ארוך של משחת שיניים ממליחה שהשיננית המליצה לי
עליה, צחצחתי באגרסיוויות חמש דקות ואחר כך שטפתי במים. נשפתי
על המראה שהתכסתה באדים וגל הריח שחזר באמת היה נעים ומרענן.
עם האצבע ציירתי פרצוף מחייך על המראה (מנהג אווילי שיש לי מאז
שאני ילד) וחשבתי שלפחות משחת השיניים עשתה את שלה ובלי הבגדים
אולי גם הריח של הסיגריות לא יהיה כל כך נורא.

הרמתי את החלק האחורי של השמיכה והתחלתי להזדחל מלמטה דרך
הרגלים שלה לכיוון הבטן מדגדג עם הזיפים את הרגליים שלה עד
שהרגשתי את הידיים שגיששו מתחככות על הראש שלי ומושכות אותי
למעלה, מעל לחזה, וישר אליה. שמתי את הראש על הכרית, היא הניחה
את שלה ויכלתי לראות את הריסים היפים ואת החצי חיוך שלה נבלעים
לתוך הכרית. היא הייתה הנסיכה שלי. ליטפתי לה את הפנים
ושאלתי מה שלומה והיא לחשה לי בשקט מתוך הכרית "אני גדלה
ומתפתחת". המשפט הזכיר לי שכבר כמה שבועות השפה שלה לא מובנת
לי, אבל מה עבר עליך ניסיתי שוב והיא ענתה שהיא לא בדיוק יודעת
ואולי אחרי שתגדל והדבר הזה שהיא עובדת עליו יפתח היא תהיה
יותר בשלה להבין איך היא מרגישה ולאן החיים מכוונים אותה.
פתאום היא חייכה, אבל ממקום לא מוכר, ואמרה שהיא עוד מעט כבר
תהיה בשלה לחוות את האהבה האמיתית שההוא נתן בכל וגם בה ולחשה
משהו כמו "אהבה מעודנת, האחת ויחידה, זו שמתממשת בקדושה של
ברית הנישואין. אתה יודע שמעודן מגיע מהמילה עדן, מהרעיון של
גן העדן, הברית הזו שמקדשת בין אנשים, גן עדן עלי אדמות". בדרך
כלל הייתה לה יכולת מיוחדת למצות את המילים אבל הפעם זה הרגיש
שונה. הסתכלתי בה והיה נדמה לי שאני מזהה בה מישהו אחר. חשבתי
על כך שכבר תקופה מסויימת היא מדברת אליי בדימויים ובמילים לא
ברורות וכמה שאני לא משתדל אני לא מצליח להבין מה קורה איתה.

בהתחלה חשבתי שאני מזהה את נועם אח של גיל שלפני עשר שנים
נהייה בודהיסט, נשאר לגור באשראם בעמק פרוואטי והיה שולח לארץ
קלטות של עצמו מדבר אל המשפחה. כשהקשבנו לקלטות הקול היה שלו
אבל המילים של מישהו אחר וגיל אמר שהוא אפילו לא מאמין שאלו
המילים של הנועם החדש - אם בכלל יש כזה נועם חדש. אחר כך חשבתי
על תמר שאמרה לי פעם שבשלב מסויים הם מפסיקים לדבר במילים
משלהם וסתם מצטטים דברים שהם שמעו ממישהו וכמה זה מאוס ומשעמם
בעינייה. הסתכלתי בענבר פעם נוספת וידעתי שאני מזהה אותו
ופתאום רציתי לומר לה שאם המילים אמיתיות הסיפור אמיתי
וכשהמילים לא אמיתיות אז גם הסיפור מזוייף, אבל בעיקר הבנתי
כמה זה פאתטי וצבוע מצידי שבמשך התקופה האחרונה לא אמרתי לה
שאני לא מבין אותה, שהמילים שלה לא מגיעות אליי וממש יכולתי
להרגיש איך אני מאבד אותה בתוך הבליל של המלל. קמתי מהמיטה
בחיפזון, לבשתי ג'ינס, התעטפתי במעיל ויצאתי חזרה בדרך אליו.  

כשנכנסתי לסביחייה שני האפסים מקודם עוד היו שם וציון ישר תקע
את החיוך הזחוח שלו, אבל הפעם לא התרשמתי. שמתי שנים עשר שקלים
על הדלפק וביקשתי שיכין מנה ומהר. על השפתיים שלו יכלתי לקרוא
ששוב פעם הוא הולך לשאול אותי לאן אני ממהר אבל לפני שהוא
הספיק אמרתי לו שאם הוא דוחף לשם שוב פעם את החמוצים המסריחים
שלו הוא יצטרך לאכול את המנה לבד. אמרתי לו שאם אני אלוהים אז
הוא לא היה דורך בבית הכנסת שלי. ואם אני אלוהים שמסר לעם
היהודי את עשרת הדיברות אז בטח לא התכוונתי שאין עוד מעלות
לשאוף אליהן ובעיקר שהיהירות בניסיון לאמוד אנשים בן רגע מלמדת
שאין לא טיפת כבוד וצניעות להשגחה שבראה את בני האדם מורכבים
ורבי מימדים. הוא לא היה אחד שהדברים יגעו בו כי אחרת מלכתחילה
הכל היה שונה אבל בשבילי הוספתי שאם אין לו טיפת כבוד לאלוהים
שיהיה לו שמץ של כבוד למקצוע ושיכין סביח כמו בנאדם. שמאי
עשרים ושתיים זה הכתובת, המוכר הוא מלך הסביח, מניח תפילין בכל
יום שישי, יש לו חיוך צנוע ועניו וכל כריכה נעשית אצלו עמוק
מפנים. לקחתי את הפיתה, יצאתי החוצה, ודחפתי אותה לפח שהיה
שעון ממש ליד הדלת.