היום היה אפל, יום חורפי וגשום. ישבתי לי במחשכי חדרי הצר
והקודר, חש כחי בעולם ה"פילם-נואר". נשענתי על הכסא, רגלי
מונחות על השולחן מולי, ועישנתי לאיטי סיגריה. העשן מילא את
חלל החדר וגרם לי להשתנק, אך החנקתי את שיעולי. הייתי זקוק
לסיגריה הזאת מאוד.
היא עמדה מולי, נאה וזכה ותמה כפי שתמיד ראיתיה. הפעם הבטתי בה
באבחנה רבה יותר מאי-פעם, מהרהר בסקרנות בסוד הנורא שהתכונה
לספר לי.
"...אז אתה מבין," היא לחשה, קולה הצרוד ועיניה האדומות מגלות
סיפורן של דמעות ומכאוב בסתר, "אני לא מי שחשבת שאני."
חשתי את רגלי שעל השולחן מתחילות לרעוד, אך שלטתי בהם בכל
כוחי, משתדל לא להסגיר שום סימן של דאגה שהאויב עלול לראות.
שנה שלמה הכרתי את העלמה ולמדתי לאהוב אותה כפי שלא אהבתי
מעולם. חשתי שמצאתי את האובייקט למימוש פנטזית הנסיך והנסיכה
שהתרוצצה אצלי בראש מגיל אפס. האמנתי שאתה אחיה את חיי
'והם-חיו-באושר-ועושר-עד-היום-הזה', אולם דברים כנראה לא הלכו
להסתדר כפי שרציתי ודמיינתי.
היא הסתובבה, כך שגבה הופנה אלי, ושילבה את זרועותיה. רחש של
כפתורים נפתחים נשמע, ותוך שניות ספורות התרופפה החולצה והחלה
לגלוש למטה, נכנעת לכוח הכבידה. מולי נשאר גב חשוף, חלק ויפה,
אליו מחוברות שתי כנפיים לבנות וצחורות.
"מה את מנסה להראות לי, מלאכית שלי?", שאלתי אותה בקול מתוח.
ראיתי אותה ערומה פעמים רבות בעבר, ואהבתי להביט בכנפיה הצחות,
אך... מה היא מנסה לומר כעת?
"הבט...", היא לחשה, קולה רועד כפי שמעולם לא שמעתי בעבר, "אתה
קראת לי מלאכית מאז ומתמיד. ראית בי פנטזיה שהתגשמה..."
"ובכן, זה נכון, לא?" קראתי בהתרגשות, ואז השתתקתי, האנטנות
מתחילות לקלוט.
היא שלחה את ידיה אל גבה, והתחילה להתעסק עם חיבורי הכנפיים.
תוך זמן קצר נשמע קול דומה לוו של חזיה שנפתח, ושני האיברים
המפוארים הללו נשרו לרצפה כאבן מחוללת. הגב נותר חשוף לחלוטין,
כפי שמעולם לא ראיתיו.
קולה רעד על סף הבכי. "הן לא היו אמיתיות, אתה לא מבין? רצית
לראות בי מלאכית, וניסיתי לספק את הסחורה, אבל...". היא
הסתובבה אלי, חזה המפואר נח על בטנה העדינה, אולם הם לא עניינו
אותי כהוא זה. מבטי המיואש נח על גושי נוצות מתים שנחו על
הרצפה.
"אני לא מלאך, אלא אדם רגיל", היא קראה, מניחה את ידיה על חזה,
"זו אני האמיתית".
לא רציתי לראות, לא רציתי להאמין. "לא יכול להיות!", קראתי
בזעם, מקפיץ אותה בבהלה, "אני לא מאמין לך ולהצגה שלך! את סתם
מנסה להיפטר ממני ולא יודעת כיצד לומר זאת. תודי בכך,
עכשיו!".
"לא!", היא זעקה, "הבט בי! אני לא מושלמת, אני לא מלאכית, אבל
אני אדם כמוך! אתה רצית שנה שלמה להיות באשליה, ואני סיפקתי לך
אותה! עכשיו הבט בי, בי האמיתית!"
"אני לא רוצה", סיננתי מבין שפתי. ניסיתי לירוק במשפט אחד את
כל הזעם שנבנה אצלי. "ללא הכנפיים, בובה, אני לא רוצה שום עסק
איתך".
היא הביטה בי בתדהמה גמורה, מעכלת את המתקפה. ואז, כמו גמלה
בליבה ההחלטה, היא התכופפה ואספה את חולצתה מהרצפה. היא התלבשה
בזריזות, מתעלמת ממני במפגין, ואז פנתה לכיוון הדלת.
אני הבטתי בה בבוז. בלהט הורדתי את רגלי מהשולחן, והסתובבתי על
הכיסא, מפנה אליה את הגב.
מולי ניצבה מראה. יכולתי לראות בה אותה, עומדת מופתעת, ואז
מסתובבת אלי. היא פתחה את הדלת, ואז נעצרה.
"בחור מגודל," היא לחשה בעצמה שהדהדה ברחבי העולם כולו, "ואיפה
כל הזמן הזה היו בכלל הכנפיים שלך?".
הבטתי בגופי המיותם במראה, ושמעתי את הדלת נטרקת.
האם אתם יודעים כמה לבד יכול לחוש אדם החי בתוך עולם בעל שש
מיליארד נפשות? כמות בלתי נדלית, כמעט אינסופית של לבדיות.
באותו רגע בה היא יצאה, נותרתי האדם הבודד ביותר, ללא מלאכית
וללא שטן, ללא אדם או נפש על פני האדמה הזו.
נותרנו רק אני, וזוג כנפיים לבנות מתות על הרצפה השחורה.