נרדמתי.
העיניים נעצמו לי והכל.
כי ישבתי לי ככה.
חשבתי אני אכתוב משהו.
אולי משהו יעבור. כאן. בפינה של הסלון. בשעה הזאת.
האמת.
מה כבר יכול לעבור פה עכשיו. כאילו דה!
בשעות האלה כבר שקט.
אפילו הטלוויזיה סגורה (אצלנו).
לא נראה לי שיש סיכוי למשהו - לא היום.
אפילו לחצי משהו. רבע.
אולי גם זה לא.
נרדמתי. מה יכול לעשות?
שום דבר לא בא.
לא נראה גם שיבוא.
איך יבוא?
לא מוכרח שיבוא.
לא חייב.
לא חייב לי.
כלום.
ביקשתי? ציפיתי? הגשתי בקשה?? פניתי כמקובל? הגשתי את הטפסים??
לא! לא נראה לי.
יש פרוצדורה.
אנשים עומדים בתור.
מגישים בקשות, ממלאים טפסים. יש להם חבר במקומות הנכונים
(להזיק זה לא יכול).
אז נרדמתי.
נעצמו לי העיניים.
לא כי מה?
אפשר לחשוב.
אז נרדמתי.
כאילו מישהו בודק?
מה! אסור?
אפשר לחשוב!
כאילו? מה!
בדיוק עכשיו - כרגע - לפני רגע - בדיוק - מה?
כאילו שהפסדתי משהו.
ואם כן?
אז מה?
למה? מה?
מישהו מת??
אז נרדמתי!
אז מה?
אז -
מת.
טוב.
מה אני יכול לעשות?
לא ידעתי!
איך יכולתי לדעת?
למה? אמרו לי?
מישהו הודיע לי?
אני יושב פה.
לא יכלו להודיע לי?
מישהו יכול לעבור. יכול להגיד.
אפשר היה לסמן - לרמוז.
לא להשאיר אותי ככה.
לא פלא.
אחר-כך באים בטענות!
"נרדמת!"
ואיך יכולתי לדעת?
מאיפה לי לעזאזל?
לא שמעתי כלום.
נשבע!
כלום!
ואני פה. כל הזמן הייתי פה - לא זזתי.
חיכיתי. רק חיכיתי שאולי משהו...
אולי משהו יעבור. משהו יבוא. יעלה.
אבל כלום.
אז נרדמתי.
מה יכולתי לעשות?
נרדמתי.
סתם נעצמו לי העיניים.
לרגע.
כאילו אפשר לחשוב??