גבאי כבר כמה זמן הוא עובד?"מה עובד", "הקרייג' קלוק שאתה עובד
עליו כבר שבוע", " ארבעים וחמש דקות", ענה, "טוב די זה מספיק
זמן, בוא כבר לארוחת ערב".
"עוד רגע, אני רק מותח את הצרפתי הדו פיוזי", "זה עם הציורים
מהאמייל?" "כן, זה עם הציורים מהאמייל", "טוב אבל תעשה את זה
מהר".
גבאי פתח את המגירה התחתונה משתי המגירות שהיו לו בשולחן
העבודה הקטן שלו, שתי המגירות עמוסות וכבדות היו, תוצר של חלקי
חילוף ממתכת, ברגים, מברגים ושלל כלים מוזרים. ושלף מהמגירה
קופסת מתכת כבדה שעד לפני 5 שנים היית קופסת עוגיות של "רויאל
דייניש". הוא פינה קצת מקום על השולחן הקטן ועמוס החלקים,
והניח את הקופסא עליו, פתח את הקופסא וחפן מתוכה חופן מלא
במפתחות ישנים, ואחד אחד החל מנסה להתאים מפתח לחור של השעון.
לבסוף המפתח השלישי בחופן השני התאים, גבאי הדביק עליו סרט,
ועל הסרט כתב "שעון צרפתי, דו פיוזי מס' 7". לאחר שכתב הכניס
את המפתח לחור הקפיץ של השעון והחל למתוח אותו, צליל מתיחת
הקפיץ החל מהדהד ברחבי החדר הקטן לצד תקתוקו החרישי של השעון
אשר מתקתק כבר למעלה משעה.
היה זה חדר קטנטן, לא יותר ממטר וחצי על שני מטר. עם כיסא עץ
פשוט, שולחנון עמוס בציוד מדפים רבים, מנורת פלורסנט אשר האירה
באור לבנבן את הנעשה בחדר, ושעונים, על השולחן, הרצפה, המדפים
והקירות, שעונים, עתיקים.
עץ האלון שגבי תלה על אחד המדפים לא הצליח להתגבר על הריח
הנורא של העץ המעושן, שלמרות עישונו היה נידמה שמבעד לתקתוקו
של השעון היה ניתן לשמוע את רעש התולעים המכרסמות בעץ,
כפרסותיו של עדר שוורים שמנסה לברוח ממכלאתו.
"גבאי, נו כבר האוכל מתקרר!" "טוב רינה, אני בא", גבאי קם מכסא
העץ משאיר מאחוריו את המפתח עדיין בחור הקפיץ של השעון, דילג
מעל שעון אנגלי שהיה מונח על הרצפה מפורק, שעון שכבר חודשיים
הוא אומר לעצמו מחר אני מתקן אותו. הוא הצמיד את אוזנו עוד פעם
ל"קרייג' קלוק", התקתוק היה חרישי אבל יציב וברור.
גבאי כיבה את מנורת הפלורסנט והחל לרדת מטה במדרגות המסולסלות.

"כל החיים שלך אתה שם למעלה גבאי, אתה לא חושב שאתה קצת
מגזים?", "למה מגזים?", "אני עומדת כאן כבר שעה שלמה קורעת את
התחת שלי בלהכין לך ארוחת ערב, אז לפחות תועיל בטובך לבוא
במקום להתעסק עם השעונים הדבילים האלה!", " לפחות יש לי את
השעונים", "אני לא מבינה", "עזבי בואי נשב לאכול".
שניהם עברו את הסלון ונכנסו למטבח קודם גבאי ורינה אחריו, היה
זה מטבח מודרני לחלוטין, חלומה של כל אישה, כך גבאי חשב שצייד
לרינה אותו לפני כשנה בשלל אביזרים ומכשיר חשמל אשר אפילו לא
ידע מה שמם,
ריח הבישול לא עלה מהמטבח, תוצר של קולט האדים אשר נקנה באותו
רוטינה של שאר המכשירים החשמליים.
"הכנתי מרק בצל, ופשטידת ברוקולי", "שוב פעם ברוקולי?, מה יש
לך עם הירקות האלו כבר שנה לא ראיתי בשר על הצלחת שלי!" "לפחות
את זה יש לך", "טוב צודקת, אבל לא הגיע הזמן שנשנה קצת? לא
נמאס לך?" "גבאי אולי הגיע הזמן שאתה תשנה קצת, כן נמאס לי,
נמאס לי מהשעונים שלך, מהבוקר עד הערב, שעונים, שעונים,
שעונים. מתי הייתה פעם אחרונה שעשינו משהו ביחד?" "במשך 45 שנה
עשינו הרבה ביחד, עכשיו אני רוצה קצת זמן לבד, לסדר את הראש
שלי." "לסדר את הראש?? עכשיו נזכרת? זה הייתה צריך לעשות לפני
יובל כמעט לא עכשיו", "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא".
רעש חריקת הכיסאות וצקצוק הכפות לא הפריע לשניהם לגמוע את המרק
בשתיקה לאחר השיחה וזאת למרות שהיה אפשר לחתוך את המתח באוויר
בסכין,

צפצוף התנור נשמע, "הפשטידה מוכנה, אתה יכול לגשת להוציא
אותה", "בסדר, איפה שמת את הכפפות?" "איפה שהם תמיד, מעל
התנור", "צודקת שכחתי".
"גבאי אתה שומע דיברתי היום עם אמיר, חלי מרגישה טוב והתאריך
הצפוי אמור להיות ה26 לדצמבר, מזל גדי", "ומה הרופא אמר על
ההתפתחות של הילד?, הכל תקין?" "כן הכל בסדר, עשו בדיקה של מי
שפיר והכל נראה בתוכניות. אתה לא מתרגש גבאי? אתה הולך להיות
סבא!", "רינה, איפה הסכין הגדולה המשוננת?" שאל גבאי, בהתעלמות
משאלתה של רינה, "זאת עם הידית הכחולה?, בשביל מה אתה צריך
אותה?" "בשביל מה את חושבת?, בשביל לחתוך את הפשטידה!" "הסכין
הכחולה, כמדומני היא בזבל אחרי ששברת אותה לפני שלושה
חודשיים", "אז איך אני אמור לחתוך את הפשטידה?" "עם הסכין
החומה 'החדשה', ואל תשאל אותי איפה היא, מגירה שניה מימין,
קומה שלישית".

רינה, את רוצה חתיכה גדולה או קטנה?" "קטנה תביאי לי "
"זה מספיק?" "זה יותר מדי, מה אתה חושב שאני פרה?" "פרה? זה
דוגמית מה שהבאתי לך, בשביל מה אתם הנשים תמיד חושבות שאנחנו
רוצים לצחוק עליכם!"

גבאי חתך את חתיכת הפשטידה של רינה לשתי חתיכות ואחת מהם הוסיף
לחתיכה שעל צלחתו,
התיישב על כיסאו ולפני שהספיק ללעוס את הביס השני שהכניס לפיו,

פצתה רינה את פיה "אוי אני מלאה", "מה?! בקושי אכלת", " זה לא
אומר שאני לא יכולה להיות מלאה, אתה יודע", "את והבריאות שלך,
בסוף זה יגרום לך ללכת לשם קודם", " לפחות אני הולכת, אתה
לעומת זאת, יושב כל היום על השעונים הדבילים שלך, בוקר וערב,
תגיד לי מתי הפעם האחרונה שיצאת מהבית?!".
"היום בבוקר יצאתי", "כן, לקנות עיתון במכולת, מה מעבר?", "מה
לקנות עיתון זה לא מספיק?, לפחות יש לי משהו שמעסיק אותי. ומה
את עושה? כלום, סתם מבלבלת בביצים כבר 67 שנה ".
"אהה אתה חושב שמה שאתה עושה הוא יותר טוב. " רינה נעמדה
הפשילה שרווליה ואמרה
"אתה תקשיב לי עכשיו אדוני, ואתה תקשיב לי טוב, אני לא זאתי
שמעדיפה להיות קבורה בעליית הגג בלי נפש חיה ועשרות שעונים,
אני לא זאתי שמחכה שיכינו לי אוכל כל ערב. כבר שלוש שנים אתה
סגור שמה, לא אכפת לי אם מצאת מציאה, שעון הולנדי, צרפתי,
שוודי או קמבודי!, אולי גם תמצא אותי מדי פעם... שהתחתנתי
יכלתי לבעל לא לשעון".

רינה יצאה מהמטבח בוכייה, גבאי המשיך לאכול, עוד פעם היא
והקריזות שלה, חשב.
כעבור עשר דקות חזרה רינה למטבח, גבאי בינתיים הספיק לסיים, את
מרבית הפשטידה.רינה נכנסה למטבח, עיניה נפוחות מדמעות, ובידה
תיק קטן, שבו בחיפזון דחפה מספר שמלות ותחתונים,
"גבאי, היום אני הולכת לישון אצל אמר", גבאי הסתכל עליה ולא
הגיב, "אין לך מה להתקשר אני הלכתי שתתפכח אולי נדבר על חזרה"
גבאי המשיך להביט בה בלי לזוז " טוב גבאי עם ככה, אני הלכתי"
רינה יצאה מהמטבח, בצעדים מהירים וקצובים, פתחה את הדלת טרקה
אותה, ונעלה אחריה, כשם עושה היא כל יום.
גבאי המשיך לבהות לדקה שתיים באיזו שהיא נקודה בקיר, ואז המשיך
לאכול את מה שנותר בצלחתו מהפשטידה.
לאחר שסיים קם מן הכיסא, משאיר אחריו את הצלחות והסכו"ם על
השולחן ואת הפשטידה שהמשיכה להישרף בתנור. גבאי יצא מהמטבח עבר
את הסלון, והחל לטפס במדרגות המסולסלות אל עליית הגג,
גבאי הדליק את מנורת הפלורסנט דילג מעל השעון האנגלי שמחר הוא
יתקן, הצמיד ראשו על שעון הקרייג' קלוק התקתוק פסק, וגבאי מלמל
לעצמו "שיט מחר אני אצטרך לכוון אותו מחדש".
גבאי התיישב על הכיסא הסתכל לשניה על הדלת וחשב שהיה עליו
לסגורה, תפס את המפתח עם הסרט עליו, והמשיך למתוח את הקפיץ של
השעון.