ואז, זה קרה. שוב.
שוב, נותרתי לבדי.
עמדתי שם, בהיתי. במה? לאן?
אותה שאלה נושנה הצטיירה במחשבותיי.
מה עכשיו?
השכחתי את מהותי? את עברי? את אמונותיי? הכיצד נותרתי בחוסר
אונים אל מול הריקנות, הבדידות, האפלה והכאוס? הלא גבר עליהם
כוחי במשך כל אותן שנים?
והיכן הספרים, שהיו עימי?
היכן החברים? היכן האהבה? היכן המוסיקה?
הו, אותה מוסיקה ישנה אשר הייתה מנגנת עצמה בראשי. היכן היא
היום?
מנגנת לאחרים, ענה הקול.
כן, אך... וודאי אוכל למשותה מעמקי זכרוני, בכדי שתנעים את
זמני, עודי כאן.
ואיפה זה כאן? ומה אני עושה? ומתי?
יותר מדי מחשבות. יותר מדי. יותר מדי לאדם אחד.
אבל אני לא אדם אחד, ענה הקול.
אנחנו ביחד, אמר אחר.
אני תמיד איתך, אמרה קול-הפעמונים.
כן, אתם תמיד איתי, אמרתי אני. תמיד הייתם איתי, בדמעותיי
ובבכיי כמו גם בשחוקי ובנצחונותיי.
אך, אמרו לי, מה אעשה הלאה? כיצד אתגבר על המכשול העומד מולי?
אנו איתך, אמרו הם.
כן, אמרתי, אך מה אעשה?
אנו נראה לך את הדרך, אמרה התשובה, בקול רגוע ובוטח.
ידעתי מי היו, הרופא הזקן הראה לי זאת אינספור פעמים בספריו
עבי-הכריכה. אך כמה יכולתי להאמין לו? הרי אף הוא היה יציר
דמיוני, ואף כל ספריו.
אני יצרתי את יער העד לו קראתי בית, ואני יצרתי את שלל
הסיפורים, הקולות, הדמעות והצחוקים מסביבי.
כל זאת עשיתי, ועוד אהבה הוספתי, כדובדבן על הקצפת ולמרות כל
זאת, הייתי לבד. זה לא היה אמיתי. הכל זיוף. הצגה. אשליה.
אמונת ילדות.
מה אמיתי? אמרו לי הקולות.
אני? שאלתי בתגובה.
אנחנו איתך. אנו אחד. אנו רבים. הנך חלק מאיתנו כמו שאנו חלק
ממך.
אתם רק בראשי. אתם יצירי הדמיון שלי. לא ראיתי אדם במשך עידנים
ואתם נולדתם מתוך חלומותיי בכדי לפצות על החסך.
כך הם אמרו לך.
כך גם מכתיב ההגיון.
אם כך, איך ידעת את כל אותן נוסחאות? האומנות, המנגינות,
ההסטוריה, המדע, איך ידעת כל זאת, אם לא אנו הבאנו לך אותם, מן
העולם הגדול?
מאין לי לדעת? ייתכן שיצרתי ידע זה בדמיוני. לא היה איש לאמת
או להכחיש את צדקתכם.
ובכל זאת, סיפקנו לך את התשובות. אהבנו אותך תמיד ואוהבים
אותך עודנו.
אהבתיכם בכל ליבי, זעקתי. אתם לי הכל; השמיים והארץ, הים
והיבשה, עץ מאכל וחיית השדה.
נחבור, אם כך? לאחד?
לשם מה?
דבר אחד לבקש רצינו.
הקול הלך והצטמצם, עד שהפך לקולה של היפיפיה.
אותו דבר שרצית, רוצה אני, אמרה ברוך. כה רציתי לחבקה ולתת
לה את רצונה. אך לא יכולתי, לא היה זה בכוחי.

אך זה בכוחי, עכשיו... אמרה.
מה? שאלתי.
היא התממשה מולי, אוחזת במפתח. דוממת, היא הצביעה לכיוון
הדלת.
זו נחרקה, רטטה ונרעדה ואז נפתחה.

משב רוח קיצי מילא את התא.