זה לא שהפסקתי לאהוב אותך. ממש לא. להיפך. אלא שסוף כל סוף אני
לא נותנת לרגש לשלוט בי. עדיין לא ידוע לי אם זה טוב או רע.
אני אצעק שאני אוהבת אותך, כי זה נכון. אני אלחש את זה, בגלל
שזו המציאות. בזה הכול יסתיים, בדיבורים. מעשים כבר לא יהיו
פה, למרות שהמשיכה עדיין קיימת. התמימות שלי, היא שיכלה להיות
מקור האושר שלך, ויתרת עליה, ויתרת עלי.

התמימות שלי היא שהיתה מביאה אותי ללכת אחריך, להאמין לך, היא
שהיתה קורעת את ליבי, גורמת לי למעשי שטות כמוהם לא עשיתי
מעולם, רק בשבילך. התמימות שלי היתה מביאה אותי למחוייבות חזקה
כלפייך, מחוייבות שכמוה לעולם לא תהיה לך כלפיי. התמימות
שלי....... היא לא אבדה, רק שכבר אינה שייכת לך, איתך כבר
אינני כה תמימה.

מה אני רוצה ממך עכשיו? אני לא יודעת. שתהיה שם, תחמם אותי,
כמו תמיד. לדעת שנשאר ככה ולא נלך אחורה. קדימה כבר אין לאן
ללכת.
ההבדל בין ידידות לחברות הוא שעל אף שבשניהם יש עליות ומורדות,
בחברות המצב זהה פחות או יותר, בידידות זה בדרך כלל לא ככה.
אתה הידיד הכי קרוב שלי, החבר הכי טוב שלי, האדם שהכי מבין
אותי. אני? עוד ידידה שלך, לפעמים אחת הקרובות יותר, לפעמים
אחת הקרובות פחות. זזה איפשהו ברשימתך. כמו האחרות.

אני כבר לא מחכה שתאהב אותי. אני מודעת לעובדה שזה לא יקרה,
מוזר, אבל זה לא מעציב אותי. אתה לא טוב לי כחבר, כידיד, אתה
הטוב ביותר בשבילי. גם זה יעלם יום אחד, יחד איתך, שתלקח ממני
אל החברה הבאה שלך. שתעשה אותך מאושר, כמו שאין ביכולתי
לעשותך, התפכחתי, פתאום הכאב עמום. ועדיין, קיים, כאב.