בלילות אני כאלו מת בלי להרגיש מפריד את עצמי
לרגע מכל הקיים מכל הקיים ונותן אינטרפטאציה
חדשה לעולם    לרגע חשבתי שאני אחד מהדמויות
האקסיסטנציליות שמתנתקות מכל האנושי ויכולות
לרחף בין הזיות יפהפיות  ואז התגלתי שמושיע עצמי
הפכתי מעצמי לאחר שהיה כמעט אני
בלילות כאלה האלימות הופכת לחומר גלם רדיואקטיבי
ובולעת את הקיום כאלו היה מתאבן האקסטזות של עולם
ללא קיום מוגדר באות מהאגדת איש האלימות הגדול
שנובע מתוכי מתוך אזור המיניות הצורב    אני מרגיש
רק את הבערה והיא חלק מצורת קיום והאלימות בתוך
תוכי עושה בי שמות
מה הלילה עושה לי לעומת המרחבים ההיקפיים
הזמן הוא הצורה הכי כוללת איתו מקיימים יחסי תן וקח
לעגל את הדפנות וליצור קול למרחקים בזמן
ואילו הדמיון חותך בו אנכית
אני מרגיש את זה יותר משאני אדע על זה אי פעם
כשהאפילוג נוחת עליי כי גם הוא חייב לנחות
אני חוזר להתגלמות טפשית וראשונית כמו התפאורה
לברזלים חלודים(אולי היה לך רגע אבל החול נשטף)
מאחת להשרף שוב בכל גופי
לרטוט כמו רוחות בסערה גשמית
לשחק בגבול האלוהים המיני-החוטא שכולו מתווה עולם.