אני עם עצמי ישבתי וכתבתי.
על דברים שלא העזתי לחשוב עליהם מעולם.

אני עם עצמי, ישבתי וחשבתי.
על דברים שמעולם לא העזתי לכתוב.

על הדברים הכי כמוסים שלי, בליבי שלי.
על אותם דברים שרבים ימצאו, כפגיעים.

על אותם דברים שרבים חשבו שלעולם לא יצאו על דל שפתיי.


אני עם עצמי, ישבתי וחשבתי וכתבתי.
את אותם דברים שלא העזתי לומר בקול.
את אותם דברים שלא חשבתי שאעלה לכאן.



עצב


אני חשבתי לעצמי כמה העולם יפהפה כמו שהוא
ללא כל מאמץ הטבע זורם בשלו
ואני בשלי יושב מתחת לעץ התפוח בגן.
יושב עם עצמי וכותב על דברים נסתרים.

נסתרים מליבי, ומעיניי רוחי.

אני חושב עם עצמי על העצב האישי שלי.
העצב הכל כך מתוק שאהבתי
העצב שעשה אותי כמי שאני.

על אותו עצב שלא העזתי לחשוב עליו
לא העזתי לכתוב עליו
על אותו עצב, שחבק בליבי כמו שחבקתי אותו.

שלי, כל כך מתוק, כל כך טהור.
את זה לעולם לא יוכלו לקחת ממני.

את העצב שלי