כשהייתי ילדה
הייתי בטוחה שזה בסדר
נורמלי
ברור

ציירתי לעצמי תמונה:
אמא ואבא
מתחבקים במיטה
מתנשקים
מדברים בשקט בשקט
כשדלת נעולה

כך יוצאת אהבה
ילד או ילדה
משהו כמוני
בערך...

"ילדה מתוקה, ילדה יפה"
שפתיים ורודות
עור לבן

דודות לא מפסיקות למזמז
סבתא לא מספיקה להאכיל
אמא ואבא בעבודה
שקטים
לא דואגים
כי "ילדה טובה"

בבית הספר "פושרית"
מצטיינת
מצליחה

הם כבר ציירו תמונה של שלמות:
בית עם בריכה
גן עם פרחים
ורדים אדומים
מרפסת תה

זה היה להם כל כך ברור

אתה לוחש לי
"ילדה"
"אהובה"
"יפה שלי"

שולח לי מסג'ים דרך ICQ
כשאני לחוצה בעבודה

יד אחת אוחזת שפופרת של "שירות לקוחות"
שנייה על המקלדת
פלאפון מזמזם...
אהבה

חוזרת מעבודה
באוטובוס
מושבים ריקים
עומדת שם
לא רואה איש
מחייכת לעצמי בראי של האוטובוס

מפגרת

זה כל כך ברור
שזה קורה לי

כל כך מוחשי
שאתה שלי

כל כך מורגש
שאתה אוהב אותי

אבל למה רק עכשיו
זה נהייה ברור כל כך

מה השתנה?