"בסוף מצאו אותו זרוק מתחת אקליפטוס עוג אחד
חשבו שזה מקרה רגיל, שלא צריך לדאוג מחד
מאידך התברר שזה לגמרי לא בסדר
שתי סטירות לא התעורר, גם לא בדרך אל החדר..."

הקשבתי בפעם הראשונה למאיר אריאל מאוחר מדי. היה זה חודש לפני
שנפטר, כשהאזנתי ל"שירי חג ומועד ונופל". באותו דיסק, מופיע
ארול: אותו בחור מוזר, בקיבוץ, שהבנות מתאהבות בו בזמן שדובר
השיר מאוהב בבנות. רציתי לספר על ארול שהכרתי. ארול שלי צץ
בצבא, לא בקיבוץ.

אף אחד שהכרתי לא אהב את ארול. הוא הגיע אחריי ליחידה וכבר
לפני שהספקנו להכיר אותו, שמענו עליו דברים רעים.
"אז למה לא מעיפים אותו?"
באה התשובה: "הוא בסדר, הוא בחור רציני מאוד".
אני, כאדם הרגיש לזולת, שבדרך כלל מתעלם מתוויות ודעות קדומות,
העדפתי להתנהג אליו כאל כל אחד. עד מהרה הבנתי שאין זה אפשרי.
בניגוד לתואר שמו ש"חייב" אותו להיות אדיש ומסתורי, ארול לא
נעלם לרגע. תמיד היה שם, נדחף, בשביל להעיר הערה "לא, לא ככה!"
בקול מאנפף - צרוד.
"תביא, אני אראה לך... !"
הכול נאמר במעין צעקה עצורה.
התחלנו בהערות : "ארול, די, תפסיק להציק", והתדרדרנו מהר מאד
ל"אני לא סובל אותך, אי אפשר לעבוד איתך".

מה עושים עם ארול? מישהו הציע לתת לו קצת עשב מתוק - שיירגע.
רובנו ככולנו, גם החברותיים ביותר שבינינו, פשוט התעלמנו
ממנו... כששורבב שמי יחד עם שמו למשימה זו או אחרת, מיהרתי
להתחלף, או לדאוג שהוא יוחלף. לאחר זמן מה של מצב ביניים בלתי
אפשרי זה משני הצדדים (ארול ושאר העולם), הוחלט לתת לו לנהל את
המחסן. אנחנו היינו חוזרים ויוצאים לפעילויות וארול היה שם,
מסדר מדפים, רושם רשימות. כשהיה חסר דבר- רק משאירים פתק
וכנראה שארול כבר ישלים את החסר. אם נאמר באחת השיחות שיש
שלצבוע את המחסן או למיין ציוד, הגבנו מצידנו בהטלת המשימה על
החיילים החדשים שהגיעו.

היו גם סיפורים מצחיקים בינינו: "ארול נהג ברכב לצידי כשלפתע
קפץ וצעק. הסתבר שסוללה ששם במכנסיו קיצרה והחלה לבעור..." או
הפעם בה לפני פעילות הופיע מולנו רטוב כולו ומצחין.
"נפלתי לביוב!", רטן, ולאף אחד לא היו מכנסיים חלופיים...
אינני יודע אילו מחשבות חשב לעצמו. היה מסתגר עם אוזניות בחדרו
וקורא ספרים בצ'כית (הרי הוא היה עולה חדש מצ'כיה). לא אמרתי
לו מעולם את דעתי עליו, הקפדתי לשמור על ריחוק מסויג וקרירות
ידידותית. אולי משום כך הוא התנהג אליי בחביבות יחסית, לא נרתע
ממני כמו מאחרים. הייתי צריך לומר לו את דעתי.

חייתי את חיי הצרים. פעם התאהבתי באחת, פעם באחרת, אך שום דבר
לא התגלגל לכיוון מספק. ביחידה חשתי בנוח ואהבתי להתרגל לשגרה
המוזרה שלה. כבר היינו שנינו ותיקים יחסית. הוטל עליי להעביר
לו תרגילים, להסמיך אותו כמפקד. הודעתי שאינני מסוגל, שאי
אפשר. טענתי שאין הוא יכול לדבר עם אנשים זרים, שהוא יוצר רושם
רע והתנגדות מיידית לכל הצעה שלו. העברתי לו כמה תרגילים
ודאגתי שאחרים ישלימו את החסר. ארול נעשה למפקד, למרות
התנגדותי. כשהגיע להחליף אותי בכוננות, בחפיפת המפקדים, הקפדתי
להסביר לו כל דבר ועניין, עד לפרטים הפעוטים ביותר. לא מתוך
חיבה, אלא מדאגה שסדר הדברים שאני רגיל אליו ישתבש. והרי
בעיניי סדר הדברים השתבש. מתוך אדישות- קדם שחרור, הבנתי שאין
טעם להילחם וכמו שלומדים בצה"ל - אם אתה רואה שמשהו רע עומד
לקרות, דאג שלא יהיה זה באשמתך.

חודשיים לאחר שהשתחררתי, מול תנור עצים, בערב ינואר צונן...
"ארול נהרג", נאמר בטלפון, "מצטערת לקלקל לך את הערב, אבל הוא
נהרג כשטיפל בזירת מטענים. נורה לעברו טיל מכיוון לבנון..."
תמיד התעניינתי איך הרגיש אותו מספר בשיר "ארול" לאחר ידיעת
המוות. אולי גם הוא התקשה לנשום ולהירדם כמה ימים. אולי גם הוא
הרגיש שבמוות הזה לא נסגר שום מעגל, שאותו הפחד שייחל לו לעצמו
קרה למי שאהב איתו את אותו מקום. ועם זאת, לא קרה דבר.