לבד. כמו הייתי יחידה בעולם. לבד.
רואה את האנשים שסביבי, את בני האדם המדהימים שמנסים להציל
אותי מהבדידות, ולא רואה. הכל רוחות, כל העולם כמו מצוייר
בצבעי מים חלושים מסביבי, ורק אני נראית לעין, אם כבר. כולם
מסביבי כמעט שלא קיימים, זניחים משהו.
הטירוף נמשך לנצח, ופתאום מתממשת מולי דמות גבר, נראה לעין
ואמיתי ממש, נוגע בי מרחוק ומושך אותי אליו, אל בין זרועותיו.
ואני, שהייתי כל-כך לבד, מחבקת אותו ונאחזת בו בכל כוחי, נותנת
לו את נשמתי, את גופי, מתמסרת אליו כליל, נמסה בין חיבוקו
לנשיקתו, בין ליטופו ומבטו החודרים דרכי, מפלחים את לב האבן
שלי כמו סכין החותך בחמאה. ונעים לי, וטוב לי איתו. ואני
מאושרת.
לפתע פתאום, בלי תכנון מוקדם מראש ואפילו בהפתעה, מתחיל הגבר
שלי, היחיד הממשי בשבילי, להתפוגג לתוך האוויר, לחזור לעולם
שלו ולהיות כמו כל היתר. ואני נלחמת, לא רוצה, בבקשה אל תלך.
והוא נעלם לו בשקט, בלי אפשרות לערעור, לבדו ולעצמו, למצוא
בחורה אחרת, מישהי אחרת להיות שלה, שתהיה שלו.
במוחי מתנגנות עד היום המילים "את בחורה מקסימה, אבל...", בכל
פעם בצליל קצת שונה, שתמיד נשאר בו הגוון העצוב של "אני הולך
לעזוב אותך עכשיו". וכמו כולם, הוא מבטיח לשמור על קשר, כי הרי
אני בחורה מקסימה, וכמו תמיד, אני מוצאת את עצמי לבד, נואשת
לחברה. בחור אחרי בחור אני מוצאת אותם, נשארת איתם למספר ימים
ומגלה שזה לא זה, שהם שקופים כמו כל השאר, ואני לא יכולה לחיות
עם זה. והגבר שיכול היה לקבל אותי, את כל כולי האוהבת, המסורה
ומלאת הכמיהה, הלך לו ולא ישוב. וגם אם ישוב, האם יהיה עדיין
גשמי, או שמא יישאר רוח רפאים הרודפת את ליבי?
כך או כך, זה לא יעזור ללב שבור של בחורה המרחפת לה בחלל,
בעולם מלא רוחות רפאים וחסר אהבה.
כי אני לבד. כמו אני יחידה בעולם. לבד.