אז מצאת לך חבר ודירה ועבודה. מרוויחה כמו זונה, מתלבשת כמו
מליונרית, חיה כמו מלכה - עד כמה שמלכה יכולה להיות מלכה בעיר
הקטנה שלך. מבחינתך, את כבר הצלחת, וזה לא משנה אם איבדת כל
רגש שהיה לך אי פעם. אחרי שנים של הדחקת רגשות ושל איבוד תחושה
עצמית, את הפכת לצלם-אישה. מי את? מה את? בובת פלסטיק בבית
צעצוע, מעבירה שטרות מפה לשם ומדקלמת משפטים שלמדת להגיד
מ"דוסון קריק". איך פעם היית מתחשבת כל כך בכולם, ואף אחד בעצם
לא שם לב לעטיפת הפלסטיק הנצמד שמתחת על עצמך בקפדנות
ובדייקנות. מתישהו שמת לב שכל השכבות נהיו עבות מדי ושאת כבר
לא יכולה לדבר. או לנשום משהו. דוקא כשסוף-סוף רצית להפתח בפני
כל מי שהיה שם ושלא נתת לו להיות שם.
נו, טוב, את מושכת בכתפיים. שמה סומק ומסקרה ואודם וצללית,
מדביקה ריסים ומנפחת שיער. לובשת חזיית פוש-אפ שעוצרת לך את
הסירקולציה, מכנסונים שקטנים בשלוש מידות, שישובים בדיוק על
הירכיים שאובות-השומן ועל הבטן שנמתחה על ידי מיטב המנתחים.
יוצאת מהדלת. אם עדיין היו לך רגשות, היית שמה לב שמזמן את לא
אנושית, ושהפרצוף קורס מתחת לכובד האיפור, ושאת פרסומת מהלכת
לכ-12 חברות על.
אבל העיקר שהצלחת. את מלכה.