[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריק שין
/
כלבי המלחמה

(בכל פעם שאני פוגש באדם, שלומד אומניות לחימה, מתנהל דו-שיח
דומה לזה המתואר בהמשך.
ומאחר ואני מרבה לטייל עם כלבי, ולצפות בהתנהגותו עם כלבים
אחרים, איכשהו התחברו אצלי שני סוגי האירועים והאסימון נפל.

'בני אדם הם כמו כלבי מלחמה, רבים ונלחמים כל הזמן, חושבים
שהעולם שייך להם, בזמן שהם כלל לא מבינים את אפסותם שלהם.'

אבל בשונה מאנשים אחרים עמם דיברתי בנושא, אף אחד מהם לא היה
מעוניין לעשות משהו פראקטי בנוגע למצב, עליו הם הרבו לקטר כל
הזמן.
אף אחד, מלבד אחד.
ולאחד הזה הסיפור הזה מוקדש.)


דולי היה בן כלאיים, אביו היה פינצר ואימו טרייר, מוצא ששיווה
לו מראה מאד ייחודי, שעשה אותו דומה במקצת לדוברמן שעיר בגודל
בינוני, עם עיניים גדולות ואוזן שמאל שמוטה. אבל לא המראה
היחודי שלו הוא שהתווה את חותמו על העולם, אלא התנהגותו.

דולי היה אחד הכלבים הקטלניים, שהסתובבו בעמק העצים האפורים.
למרות גודלו הבינוני הצליח לקנות את מקומו בין כלבי המלחמה
הגדולים, ההמסטפים, הזאבים והרוטווילרים.

לא הייתה זו אכזריות יוצאת דופן, שיניים חדות במיוחד, או צוואר
רחב וחזק, אלא שילוב די מוזר בין שתי תכונות די שכיחות בקרב
המין הכלבי: דולי היה עקשן ושקרן. הוא היה כל כך עקשן, עד שסרב
ללכת לאכול או לישון, אלא אם כן השיג את מבוקשו, ולכן לעתים
קרובות מדי הלך לישון רק לעת בוקר, כשבטנו מקרקרת במחאה. הוא
היה כל כך שקרן והביא את השקר לרמת אומנות שכזו, עד שהוא הצליח
לרמות אפילו את עצמו, וזה, תודו, הישג מכובד וקשה במיוחד גם
לשקרן מוצלח במיוחד.

פעם, כאשר רבץ, כהרגלו כל יום, לפתח מקדש האוכל הגדול של
המביאים, יצא לקראתו מן המקדש בוקסר. הבוקסר היה בגובהו שלו,
אבל קצת יותר מצולק ופרוותו היתה חסרה בכמה מקומות.

"שלום אחי" אמר הבוקסר.
"שלום, שלום" ענה דולי.

"רובץ, מתחמם בשמש?" שאל.
"רובץ, מתחמם" ענה דולי.

הבוקסר ריחרח. "מסומן-שלך?" שאל.
"לא, לא!" ענה דולי. בשונה מכלבים אחרים הוא לא היה מהיר כלכך
לסמן את השטח בו נהג לבלות. היו בכך חסרונות - היה לו קשה
להוכיח בעלות, אבל מצד שני, זה הקל עליו להופיע משום מקום בלא
התראה, להתקיף ולנצח כל כלב שניסה לסמן את המקום. ובשורה
התחתונה הרי זה היה מה שנחשב.

"לא, לא, לא מסומן-שלי!" ענה דולי בקול מתוק מדבש ובעיניו בחן
את הבוקסר מכף רגל עד זנב, מחשב אורכי שיניים, שרירי צוואר,
רוחב חזה ומהם את זויות ההתקפה המומלצות כדי להכניע במהירות
יריב כגון זה.

"היי, אתה לא צריך למדוד אותי, אני לא מתכונן לריב אתך!" ענה
הבוקסר וההעווה חיוך בקצה זרבוביתו.
"תראה מה מצאתי שם, בפנים, עצם גדולה. בא תתכבד..." אמר
הבוקסר, הפנה את ראשו שמאלה ואחורה וגרר מאחוריו עצם ירך הודו
נכבדה עטויית בשר.

"מאיפה לך, שמדדתי אותך?" שאל דולי, "אתה נלחם?"
"אני מאולף, הבעלים שלי לימד אותי להילחם להגנה עצמית." ענה
הבוקסר.
"אני נלחם כבר הרבה זמן", אמר דולי, "אני אלוף העמק, אף אחד לא
מעז להילחם איתי."
"אני כבר לא  נלחם, אבל פעם נלחמתי אצל הרוטווילר האפריקאי
הזקן מעמק הדשא", אמר הבוקסר.
"אני נלחמתי אצל ההמסטף האדום הצרפתי הזקן, שהיה החבר של
הרוטווילר." ענה דולי.
"טוב", ענה הבוקסר. הביט בדולי ובחן אותו.
"אני נלחמתי גם אצל הדוברמן הצהוב האמרקאי." הוסף דולי.
"לא מכיר אותו, אבל נלחמתי, אצל הדוברמן השחור, הבולטרייר
השחור-התלמיד שלו ושני הבוקסרים התאומים." ענה הבוקסר.
"כן, אני מכיר אותם, למרות שלא נלחמתי אתם", ענה דולי, "אבל,
נלחמתי הרבה ונשכתי הרבה והרבה כלבים יודעים שאני נושך חזק".
"כן, רואים את הצלקות ואת העמידה הקרבית שלך" ענה הבוקסר וחייך
כאילו כדי לבטל את תחרות ההשוואות.
"רוצה לכרסם איתי קצת עצם?" שאל הבוקסר.
"כן!" ענה דולי.
"אמרת שאתה מאולף?" שאל דולי.
"אמרתי", ענה הבוקסר.
"איפה מנהיג הלהקה שלך?" שאל דולי.
"אה, הוא פה", ענה הבוקסר.
"איך קוראים לך בכלל?" שאל דולי.
"תוף", ענה הבוקסר.
"אז מה אתה אומר תוף, כלבי המלחמה כאן כבר זקנים ואיטיים, מה
דעתך שנעשה קצת בלאגן, אני ואתה, מה אתה אומר?" שאל דולי.
"על מה חשבת?" שאל הבוקסר וצמצם את עיניו.
"יש כאן יותר מדי כלבים שסימנו את השטח ושנושכים כל מי שעובר!
וכלבי המלחמה הזקנים, כבר לא מבינים מה קורה, או שפשוט לא אכפת
להם. חשבתי על בלאגן רציני!" ענה דולי וחייך.
"כן, אתה צודק, כבר לא בטוח להסתובב פה כמו פעם. אני אתך!" ענה
תוף.

האדם יצא מתוך הסופרמארקט ומצא את כלבו מכרסם עצם גדולה עם כלב
אחר.
"בוא, תוף, הולכים הביתה, תגיד לחבר שלך יפה שלום".

הבוקסר קם ממקומו, כשכש בזנבו ורץ אחר אדוניו, לאחר נעצר, סב
על עמדו והביט בעיניו של בן הכלאיים. הם החליפו מבט מלא הבנה
וידעו, שלא יחלוף זמן רב והם יפגשו שוב.

והרוח יללה והירח עלה במזרח.
דברים עמדו להשתנות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הציור השבועי
לילד:

אמא ודני הלכו
לים
פתאום דני הקטן
נעלם בין
הגלים.
אנא ילדים, עזרו
לאמו של דני
למצוא את גופתו
של דני לפני
שהיא מתחילה
להרקיב.


(ההוא מהציור
השבועי לילד
בהרהורים
אינטנסיביים על
הסוף הסופי)


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/3/04 9:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריק שין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה