(האיש העומד מאחורי רב ההרס והחורבן הוא נסיך לא בן אשפתות,
כפי שמנסים להציגו בעולם המערבי.
זה לא יעזור ללגלג עליו, לא יעזור בכלל כדי ללכוד אותו.
הוא עוד חי ועוד ידו נטויה.
ולדעתי האישית - מוסר ההשכל של הסיפור הנו הסיבה העיקרית לכך
שגם אנחנו לא מצליחים לשים קץ לחבריו שיושבים במוקטעאה.

בכל מקרה, אם אניח עליך אי פעם את טלפי אני, הו, אז הסיפור הזה
ייראה אחרת, אני מבטיח.
מילה של דרקון.)


בטלוויזיה, שוב בשידור חי, הופיע נביא ההרס והשנאה ואיים במוות
וחורבן ובבוא יום הדין ממנו כה פחדו הנוצרים. חמישה אנשים עוטי
שחורים מכף רגל ועד ראש, עוטים מסכות סקי שחורות שהסתירו את
תווי פניהם גררו אותו אל מחוץ לבונקר. מסביב, קאבול, העיר היפה
בערה. אנשי הכוחות המיוחדים סידרו את החשודים בשורה אל מול
השריונית. אחד הלוחמים הכה בכת רובהו בצידה הפנימי של ברכו
והוא נפל. לוחם אחר אחז ב"חיתול" על ראשו של האיש והטה את ראשו
לאחור. הקצין בעל כוכבי הכסף על כותפותיו, עוטה גם הוא מסכת
סקי התבונן בפניו של האיש בבחינה. בידו האחת הוא אחז בקלסר
מבצעי ועליו שלושה תצלומים: פרונטאלי ושני פרופילים.
"מה שמך?" שאל הקצין.
"אוסאמה בן-לאדן", ענה האיש החבול.
דגימת דם נלקחה והבדיקות המתאימות נערכו.
הקצין הפעיל את הפלאפון הלוויני וחיכה בציפייה למענה מצדו השני
של העולם.
"אדוני, 'העקרב' בידינו, המשימה הושלמה".
הפוליטיקאי מצדו השני של הקו שאל: "מידת וודאות בזיהוי?"
"95% , אדוני", ענה הקצין.
"עבודה טובה, חייל, אתה תקבל עיטור עבור כך", ענה הפוליטיקאי
וחייך לעצמו, "עבודה טובה".
"תודה רבה אדוני, להתראות במולדת."
מאה קילומטרים משם כוח דומה השמיד בונקר בפאתי אסלאמאבאד. קצין
אחר, גדול יותר ורחב יותר עמד מול שבוי קשור בחבלים לכסא
חקירות והביט בעותק זהה של אותו הקלסר.
"מה שמך?" שאל הקצין.
"אוסאמה בן-לאדן", ענה האיש החבול.
בחמישה מקומות נוספים בעולם זחלו אנשים רזים, מרוטים, חבולים,
מוכים וזבי דם מתוך עמדות הרוסות ישר לידי אנשי הכוחות
המיוחדים, הובאו לחקירה והודו בהיותם אוסאמה בן-לאדן.
הפוליטיקאי כבר לא חייך, כאשר התבשר על האוסאמה העשירי במספר
שנלכד בצ'צ'ניה.

בפריז, שוטר מקוף חלף על פני אדם כחוש, כהה עור, נמוך קומה,
מגולח למשעי ולבוש בחליפת ארמאני.
"מה שלומך מר לה-דופין, מה שלום העסקים בבורסה?"
"מעולם לא היה טוב יותר, מעולם לא היה טוב יותר", ענה האיש.
"שמעת את החדשות? הם תפסו את הכלב הזה, בן-לאדן..."
"האמנם, ואיך הם יודעים שזהו בן-לאדן?" שאל האיש.
"הו- יש להם את השיטות שלהם, אני בטוח", ענה השוטר.
"הידעת, השוטר ז'ופר, שאילו הייתי מלביש אותך בבגדים אפגניים
מסורתיים ומדביק לך זקן, יכולת גם אתה להיראות כמו בן-לאדן".
"ואם בן-לאדן היה לובש בגדים מערביים, הוא היה יכול להראות
בדיוק כמוני, האינך חושב?" שוטר המקוף הביט לרגע בבחינה באיש
שמולו, קימט את מצחו וחשב.
"לא אדוני, אינך דומה לו כלל, אתה ג'נטלמן קשיש ונעים הליכות
ואילו הוא כלב ברברי, שלום לך ויום טוב", אמר השוטר והמשיך
ללכת.
הוא הרים גבה אחת, ניער את טיפות הגשם שדבקו במעילו המשובח
והמשיך ללכת.
במהירות ובנחישות הוא פנה בצומת הראשונה ונכנס לבניין גדול
ומפואר. השוער קד לפניו ונטל ממנו את מעילו בלוותו למעלית.
הוא ירד חמש קומות ונכנס לאולפן שידור טלויזיוני.
בחדר הלבשה קטן משרתיו הלבישו אותו בבגדיו, איפרו והדביקו את
הזקן ועטפו את ראשו בבד הלבן.  הוא אחז בקלץ', עצם את עיניו
ונכנס לדמות אותה גילם, הדמות שהייתה הוא האמיתי מאז ומעולם.
"3, 2, 1, מצלמים הכריז הצלם."
"והם עוד רוצים לנצח אותנו, הכלבים", הוא חשב לעצמו, "הם הרי
לא מסוגלים למצוא את ישבנם שלהם  גם אם יתנו להם מפה שתראה להם
את הדרך."