אני תמיד יושב לי בצד, כל הפסקה או שיעור. יושב בצד, רחוק מכל
חברה אנושית. רק צופה, מבין, לומד, לא שותף. עסוק בדבר זה או
אחר, שלא דורש אף שותף מלבדי. אנשים קוראים לי פריק, הם שונאים
אותי, אבל זה לא מזיז לי, אני כבר מזמן הבנתי אותם.

לא תמיד הייתי כזה. פעם הייתי איך שכולם מגדירים את זה -
"נורמלי". גם אני הייתי מנסה להתחבב על כולם, להיות נחמד
לכולם, שירצו להיות בחברתי. להיות מצחיק, להיות מנומס, להיות
כל דבר שהחברה תדרוש ממני בשביל להיות חלק ממנה. גם אני, כמו
כולם, רציתי להיות אהוב ומקובל.

עם הזמן, שמתי לב לדבר מה - כל דבר תמיד בא על חשבוני. הם
מעולם לא ניסו להיות חברים שלי, הם פשוט ניסו להפיק את המיטב
ממני. כמו מכונה, מנצלים אותה עד המקסימום, סוחטים אותה עד
שהיא מתרוקנת לגמרי ואז משליכים. המכונה הזאת אמרה די. עם
הזמן, הבנתי כמה רדודות ושטחיות כל מערכות היחסים שלי עם
אנשים, הבנתי עד כמה כל הרצון שלי בחברותם טיפשי גם כן. עם
הזמן, פשוט הפסקתי לנסות להתחבב עליהם, הפסקתי להיות בחברתם.
עם הזמן, הפסקתי להיות חלק מהחברה בכלל.

היום הם תמיד מביטים עליי מרחוק, מנסים להתעלם מקיומי, לשכוח
שיש אנשים כמוני שהחליטו לומר מספיק. חלקם מרחמים עליי, חושבים
על כמה מסכן אני - אין לו חברים טובים שיצחקו איתו, שיעודדו
אותו בשעות הקשות כמו שלנו יש, חברינו הטובים. חלקם שונאים
אותי. הם לא שונאים אותי על כך שאני לא חבר שלהם, הרי בכל מקרה
הם לא היו מאפשרים זאת. הם שונאים אותי על זה שאני לא מנסה
להיות חבר שלהם. הם לא מסוגלים להבין איך אני מעז בכלל לא
לנסות לשהות בקרבתם, איך העזתי לשבור את החוקים הקדושים שהם
עבדו כל-כך הרבה זמן כדי לבסס אותם.

אבל זה בסדר, אני לא רוצה לא את הרחמים ולא את השנאה, אני לא
מעוניין בהם וגם לא ביקשתי אותם. אני מסתדר יפה מאד עם עצמי,
אני שלם עם עצמי ומחובר אל עצמי. הם, לעומת זאת, כנראה לא
מספיק שלמים עם עצמם. הם תולים את עצמם בחברה כדי לוודא שהם
בסדר, הם חייבים את החברה שתשפוט אותם ושתורה להם שהם בסדר,
שהם כמו כולם.

ואני נמצא עם החברה שאני הכי מבין, היא החברה שאני הכי מתקשר
איתה, הכי מתחבר אליה. החברה שכוללת אך ורק... אותי.