פעם, כשהייתי קטן, החלטתי לי לטעום תפוז. התפוז נראה עסיסי
ביותר, גדול במיוחד ומאוד כתום, אחד שנראה בשל במיוחד ולי הוא
נראה גם טעים. אז קילפתי אותו, חתכתי לי פלח ונגסתי. הטעם היה
נורא, הוא היה מר לגמרי והטעם הנורא שלו נשאר אחר כך שעות בפה
שלי, למרות שירקתי אותו באותו הרגע. לא משנה מה עשיתי, הטעם
שלו דבק בפי ולא עזב. מאז, כל פעם שמישהו מציע לי תפוז אני לא
נוגע בו, כי כל מה שאני יכול לחשוב באותו הרגע הוא על אותו
תפוז מר ומגעיל שאכלתי.

פעם, כשהייתי קטן, החלטתי לשחק כדורגל. המשחק נראה לי כל כך
מהנה. כל הפעילות והאנדרנלין משכו אותי, רציתי גם כן להצטרף
ולנסות. אז ניגשתי לכדור ובעטתי. לפני שהבנתי מה קורה מצאתי את
עצמי זרוק על האדמה עם טעם של דשא בפה ורגל מאד כואבת, בעוד כל
השאר מסתכלים עליי וצוחקים. במהרה הבנתי שבעטתי יותר ברצפה
מאשר בכדור. מאז, כל פעם שמציעים לי להצטרף למשחק כדורגל אני
לא מעז להתקרב, כי כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא הכאב
וההשפלה מאותה הבעיטה ההיא.

פעם, כשהייתי קטן, החלטתי לנגן בפסנתר. ראיתי שכל כך הרבה
עושים את זה וזה היה כל כך יפה, החלטתי שגם אני אנסה. הייתי כל
כך שמח כשהצלחתי בשיעורים. הבנתי את החומר, הכול הלך מצוין ואז
הגיע הקונצרט של חצי השנה. שום דבר לא הלך כמו שצריך, הכול
נשמע רע ולא במקום. בסוף הקטע, אנשים לא מחאו כפיים כמו לכל
שאר הילדים, הם פשוט ישבו והביטו בי יוצא בבכי מהחדר, לא
יודעים כיצד להגיב. מאז, כל פעם שאני רק מתקרב לכלי נגינה אני
חושב על הכישלון שהיה לי אז, הכישלון הכואב והמביך.

פעם, כשהייתי קטן, התאהבתי...