פעם היה ילד שהיה מאד עסוק. הוא היה עסוק בכל מיני דברים, הוא
כל הזמן חיפש לעצמו פעילות, רץ ממקום למקום, אין זמן לנוח, אין
זמן לחשוב, רק לפעול לפעול, לפעול.

הילד לא היה תמיד כזה. כשהוא היה קטן הוא היה ככל הילדים, לא
היו לו כל פעיליות מיוחדות, רק המערכת הקבועה של כולם: אוכל
מתי שכולם אוכלים, ישן מתי שכולם ישנים ומשחק מתי שכולם
משחקים. אבל יום אחד הוא מצא לעצמו תחביב שלא כולם התעסקו בו,
שהיה מיוחד. הוא הצטרף לקבוצה החדשה, עכשיו גם שם הוא היה כמו
כולם, זה לא הספיק. זה היה תחביב נחמד אך קצר, מספק, אבל לזמן
קצר. הילד הוסיף לעצמו עיסוק אחר עיסוק אחר עיסוק. כל פעם הוא
חיפש משהו חדש ומעניין, משהו שירתק אותו לא ייתן לו לשקוע
בשיגרת הכלל, אבל כל פעם אחרי שהחל לעסוק בדבר המסויים היה
מתחיל להשתעמם ממנו, הוא לא היה מרתק כמו בהתחלה אבל למרות זאת
הוא לא וויתר לגמרי על אותו העיסוק, הוא המשיך איתו אבל הוסיף
לעצמו עוד דברים אחרים וחדשים.

וכך, נוצר מצב שלילד כבר לא הייתה שום מערכת רגילה כמו לכל
השאר. הוא היה שייך קצת לכל מקום. הוא ידע לעסוק קצת בכל דבר,
אינו מוכן להשתקע אבל גם אינו מוכן לעזוב. הילד רצה להיות טוב
בכל אחד מהדברים שעשה ולא סתם טוב, אלא הטוב ביותר. אבל כמו
שכולם ציפו וראו, חוץ מהילד, אי אפשר היה לעסוק בכל-כך הרבה
דברים ולהצטיין בכולם. הוא היה טוב, אך בכל מקום היה תמיד מספר
ילדים שעקפו אותו, שתמיד היו יותר טובים. הילד לא הסכים לכך,
הוא החליט להשקיע יותר. הוא לא וויתר על אף אחד מהדברים אלא רק
השקיע יותר זמן בכל אחד, על חשבון חייו הפרטיים. וכך, שעה אחר
שעה נעלם הזמן הפרטי מחייו. לא היה לו זמן לחיים פרטיים, כל
הזמן שהיה לו הושקע בהצטיינות בכל מה שרק יכל. לא היה לו זמן
לדברים סתמיים כמו משחקים, הנאה או חברים, כל הזמן שהיה לו
הושקע בהצטיינות.

ואז, יום אחד חשבתי לעצמי: "בשביל מה או מי אני עושה את זה?
האם זה שווה בכלל?" אבל לא היה לי זמן לענות, הייתי עסוק מדי.
עסוק מדי בהצטיינות בדבר בו אני עוסק. עובד קשה מבלי לחשוב על
דבר אחר פרט לאותה העבודה.

הילד גדל בלי אושר ובלי עושר שהיו דברים שוליים בשבילו, דברים
זניחים שאין להקדיש להם תשומת לב במחשבה שההצטיינות, היא
החשובה מהכל. וכך הוא חיי, עד עצם היום הזה.