ביום שבו נגמרו המילים שכבנו אחד ליד השני על שמיכה שגנבנו
מחבל הכביסה של השכנה מקומת הקרקע. שכבנו אחד ליד השני בגינה
של הבניין שלנו והסתכלנו על השמש ששרפה לנו את האישונים
בנעימות. אני זוכר שכשעוד היו מילים אמרת לי שאולי השמש תשזף
את העיניים התכולות, הצלולות האלו שלך. אני חייכתי, ועכשיו, אם
היו מילים, הייתי אומר לך שאת מדהימה גם ככה ואת לא צריכה שום
דבר נוסף. אני מסתובב אלייך ומחייך את החיוך הדבילי שלי שתמיד
היה ממיס אותך. אנחנו מתנשקים. זאת הנשיקה המדהימה ביותר
שחוויתי בחיים שלי - מילים לא יכולות לתאר אותה, ועכשיו אין
מילים. אני אוהב אותך ואנחנו מתנשקים ורעש צופרי המכוניות
וצעקות השכנים הופך להיות פסקול של אושר באוזניי.

ביום שבו נגמרו המילים רציתי להגיד לך כמה שאני אוהב אותך ואני
רוצה לחיות איתך לנצח. את מלטפת לי את השיער שלא חפפתי כבר
שבוע ולא אכפת לך, ואני הבטחתי לך אתמול שאני אחפוף. אני מלטף
לך את העור והידיים הקרירות שלי גורמות לך לצמרמורות אבל את לא
אומרת כלום.

ביום שבו נגמרו המילים עזבת אותי. לא אמרת לי למה. הלכתי
להתקלח ולא היית. לא בכיתי ולא צעקתי. חיכיתי שתחזרי. אולי
הלכת לקנות לנו משהו לאכול כי כשהנחת את הראש שלך על הבטן שלי
היא קרקרה וזה קצת הבהיל אותך. אולי זה למה הלכת.

היום נגמרו לי המילים -