בקצה קציה של ארץ ערב
מעבר לחול, בסוף המדבר
בראשית המזרח, כשאין מערב
שוכנת לה ארץ החיג'ז.

בארץ הזאת סיפורים מופלאים
מסופרים מדור לדור ולעולם אינם נמאסים
סיפור קצר, סיפור ארוך
אך תמיד עם לקח מתוק.

פעם מזמן, בשבט אחד
גרה נערה באוהל לבד.
לפעמים היה קשה, ואת עזרתו של ראש השבט נאלצה לבקש
אבל תמיד חיוך ויופי לסביבה ידעה לתת.

יום אחד לראש השבט נמאס לעזור לכל הבודדים
הודיע לכולם - עכשיו אנחנו מתייעלים
"יש לנו בשבט יותר מידי אוהלים
וכל אחד צריך מקלות, יתדות וחבלים".

קרא ראש השבט לנערה לשיחה
והצביע על אוהל של דלפון בודד בקצה הממלכה:
"מחר שניכם תתחתנו, כך שתצטרכו רק באוהל אחד להיות
ונחסוך קצת תפקידים והרבה כפילויות".

בכתה הנערה: "זה לא ייתכן
עם דלפון כזה, בחיים לא אסכים להתחתן!"
"אבל כל זקנות השבט ראו אותך משתטחת על קברי צדיקים בוכה
ומתפללת,
וכולם יודעים שלבן זוג את כל לילה מייחלת".

"נכון", אמרה הנערה, "אני רוצה כבר לחיות כזוג,
אבל אני רוצה שגם לי ייצא משהו מהזיווג.
זה לא חוכמה שרק אתה, ראש השבט, במשאבים תחסוך
גם אני חולמת על חתונה כקרש קפיצה להגיע רחוק"...

"אם לפחות היית מחתן אותי עם בנך החתיך
היה לי עדר עזים לחלב וגבינה להתיך
ולו הייתה אישה כה חמה במיטה
שכל תיאור נוסף רק יסמיק הנייר מבושה".

מה קרה, ומה ראש השבט החליט
האם פקח עיניו ולעיניה הביט?
סוף הסיפור אבד במרחבי הישימון
וכל קורא יוכל להשלים לרוחו בעזרתו האדיבה של הדמיון

זו לא חוכמה סתם לחסוך בהוצאות של אחרים
צריך שלכל אחד תצא מזה איכות חיים