כולי כואב.
אני מרגיש כאילו לקחו את כל המחטים הקטנים שבעולם ונעצו אותם
בגופי אחת לאחת. והוא מגחך למראה הזה, פשוט צוחק לו, בצחוק
הגבוה והמלעג. בשעה שאני סובל יסורי גיהנום. הוא צוחק הרבה,
כאילו הוא שואב מהצחוק הזה את אהבתו העצמית. אבל מה שהוא הכי
אוהב בכל זה, זה זה שאני הבאתי את כל הסבל הזה על עצמי.
הייתי אחד מהילדים הממוצעים האלה. די שקט בלי יותר מדי
התבלטות. הייתי די מצחיק, הבעיה היא שהצחקתי אותי ועוד שניים
שלושה חברים. לא שהם היו קרובים ממש אבל הם היו מה שאפשר. הם
היום גם בערך כמוני, תקועים כאלה בלי יותר מדי ניצוץ בעיניים.
אפילו לא חנונים סתם תקועים באמצע במקום שאף אחד לא ממש טרח
לתת לו שם. בלי שום שיוך מוגדר לשום חבורה, כאלה היינו כל כך
נחותים שאפילו שם לא צריך להביא לנו.
זה היה יום רע מאוד, אחד מהערסים החליט להפיג עלינו את השעמום
שלו. אני ושאול אחד מהתקועים, סתם ישבנו לנו בלי שום סיבה
מיוחדת. כשערס שעונה לשם איציק בא אלינו. זה התחיל מקטנות
הסתלבט על איך ששאול נראה. אחרי זה עבר אלי. כמו תמיד הפנמנו
הכל בלי לתת תשומת לב מיוחדת. אבל הוא המשיך בשלו עד שזה נהיה
קריטי מדי. אז שאול קם והתנגד ירד אליו. קרא לו בשמות ונידב
פרטים על איך אימו כבדת המשקל של איציק הייתה מסתדרת במקצוע
העתיק ביותר בעולם.
אנחנו חשבנו שזה יותר מצחיק מכל דבר אחר אבל איציק, שכנראה לא
העריך חוש הומור במיוחד, הוריד כאפה לשאול. זה הלך והחמיר והיה
כשהחברים שלו שכנראה פיפסו שלב כזה או אחר באבולוציה תפסו את
שאול והחלו להכניס בו מכות של ממש. ניסנו להתנגד אבל מה לעשות
זה אחד מהיתרונות בלהיות כמעט קוף.
עד שמישהו סמכותי הגיע הם הספיקו לזרוק את שאול כשלגופו רק
תחתוניו לתוך החצר המרכזית איפה שכולם ישבו בהפסקה. אני חושב
שאפילו יותר מהערסים הוא שנא את כל מי שישב בחצר, ולעג לו.
פשוט כך. המורים אמרו שהם יגשו לטפל בנושא. עד עכשיו אני לא
זוכר איזשהו צעד להעניש את אותם ערסים. הוא אפילו פנה למשטרה,
בתקווה לקבל את טיפולם בנוגע לבעיה. גם הם לא הפגינו איזשהו
צעד למתנת עזרה. מה שאני כן זוכר זה את שאול בוכה. ככה זה אצל
שאול, אפשר לפגוע הרבה מאוד והוא לא יראה סימן לחולשה. פגעת
בכבוד שלו והוא נשבר. וגם זה היה רק לידי.
אני חושב שזה היה אותו יום שבאמת התחלנו להתקרב ולעבור מסתם
תקועים לחברים. הכאב וההשפלה קירבו ביננו. שאול אמר שהוא ישיג
את הנקמה שלו. אבל בנתיים נמאס לו מהמציאות שסובבת אותו. נמאס
לו מהמשפחה הנרקבת שלו, מהחברה  המזויפת, מחוסר האכפתיות
ובעיקר מלהיות היצור הכי תחתון לחברה שלה הוא לועג כל כך. שאול
החליט נשיג את נקמתנו אבל קודם נשיג את הערכה של החברה שבה אנו
מזלזלים כל כך.
לקחתי את הדברים של שאול באותה רצינות שהיית לוקח נערת שאומרת
שהיא תרצח את אימא שלה כי לא נותנת לה לצאת. הלוואי שכך זה היה
עם שאול. אבל מרגע של אותו יום שאול כבר גיבש לעצמו את מטרתו
הראשונה. ה"פריקים".
השיער של שאול התחיל להתארך וכך גם שלי כחלק ממסע ההזדהות של
ה"תקועים". שאול הסביר לי שהוא בחר בקבוצה הזאת להתחיל כי אם
אפשר להצביע על קבוצה שאיכשהו קרובה לליבו היו אלה הפריקים.
כמובן שהוא זלזל בהם כמעט כמו כל האחרים. לפיו הם היו חבורת
צבועים דו פרצופים שמצד אחד דוגלים באידיאליות לא מגובשת שמוחם
לא רחב מספיק כדי לקלוט את כולה, ומצד שני חבורת ילדים שמנסים
להראות קשוחים אבל לא יכולים להכין לעצמם חביתה. הדבר החיובי
היחידי שמצא בהם היה שהם נקודת התחלה טובה. כל מה שהרגיש כלפם
היה זלזול מוחלט, וכך גם הפגין מולם. ואולי דווקא מפני זה הוא
התקבל כל כך טוב. הוא הסביר לי פעם שזה בקשר לאידיאלים הלא
מגובשים מספיק כדי לקבוע איזה בן אדם הוא "מגניב".
בהתחלה זה היה סתם בהפסקות, היינו יושבים ביחד תמיד זה היה
שאול שהיה מדבר ומסביר להם אידיאלים כאלה ואחרים ואיך הם
אמורים לפעול, אני רק ישבתי וחייכתי. הוא אמר לי שזה עוזר בתור
זה שמעודד ומבין וככה כל שאר הטיפשים מתבוננים בהערצה
ומהנהנים.
די נהנתי מזה אנשים התחילו לתפוס ממני כשווה ערך. אפילו בנות.
יחס שמעולם לא קיבלתי כל זה ועוד הייתי חב לשאול.
אבל לשאול כנראה הייתה רק את התוכנית בראש.
זה היה בשלהי אפריל כששאול אמר לי שהוא עולה שלב, ויום למחרת
סחב איתו מזוודה מלאה בחומר טוב ולא חוקי. בהתחלה הוא עישן
איתם ביחד את זה בחינם ללא תשלום. מסביר איך זה מתקשר לאידאלים
חומר טוב לברוח מהצרות היום יומיות. גם כן צרות של ילדי שמנת,
אני חושב שמזמן לא חשבתי על משהו אירוני  כל כך ובר גיחוך.
לאחר חודש כל הקבוצה ניסתה, ולאט לאט התמכרה לחומר הטוב. כמובן
שבתור ידידו הטוב של שאול ובתור ה"תומך" שתמיד מסכים איתו,
הייתי חב לנסות מדי פעם את החומר איתו. לא לקחתי את זה ברצינות
או דאגה אחרי הכל מה זה כבר לעומת כל מה שאנחנו רגילים לעבור.
בדיעבד אני משווה את זה לצרות של ילדי השמנת ושואל את עצמי אם
אני לא אחד מהם.
כשכולם כבר היו שקועים עמוק בתוך זה שאול החל לקחת מחירים,
גבוהים וגבוהים יותר בטענה שמחירי השוק עולים. אבל ידעתי
שלשאול ישנם אחוזים יפים מכל העסק. למרות שהוא נראה לא פחות
ג'אנקי מרוב לקוחותיו. הקרבה עצמית בשביל האמון אני מאמין.
ואז שאול הבין שהוא אמור לעבור לשלב הבא, אז הוא התחיל לשים
הרבה ג'ל/וקס/וחומר שימון אחרים לשיערף בערבי שישי להסתובב ליד
כל אותם מועדונים מאירי אורות. לא היה לו בעיה להשתלב שמה עם
המכנסים הצמודים והגופיות  הרבגוניות שלו. כל כך צבעוניות
שהיית יכול להתעוור רק מלבהות בהם ליותר מ10 שניות.
כך שהוא נתן לבחורות שמה טעימות אבל מחומר אחר לא מאותו חומר
שהתחבר מאוד טוב לאידיאלים של הקבוצה הקודמת שניסתה את החמור
ההוא מתוך הבנה ובריחה מהחיים. אלא חומר מקפיץ מעורר מסוגו. מי
היה מאמין שבכאלה גלולות קטנות יש כל כך הרבה מרץ לאנשים.
שאול התחיל היות מוכר סביבה הזאת גם. וכך שאול בעצם החל לשלוט
בקבוצות ולהיות מוכר בתור הבחור שמביא את הכיף.
הקבוצות שיוצרת את החברה, שפעם כל כך זילזלה באותו ילד כמעט
ערום לגמרי שנזרק לחצר בית הספר לא זכרה זאת עכשיו. היה רק
אותו בן אדם מדהים שנקרא שאולי שול צ'ולי או כל אחד מהשמות
האחרים שהבבונים בעלי 2 תאי המוח הצליחו לבחור לו.
ידעתי שהוא מתכנן את השלב הסופי והאחרון של התוכנית שלו.
הנקמה. כמו כן כיסו של שאול גדל. פעם שאלתי אותו בקשר לאחוזים
שהוא מגלגל ומה הוא עושה איתו, שאול פשוט ענה לי שהוא שומר
אותו ליום גשום.
המסיבות ששאול ארגן החלו להיות עם אנשים מגוונים יותר ויותר
ככל שהקבוצות קיבלו אותו כך היה בעל יותר השפעה וכוח. לקראת
הסוף החל לתכנן מסיבת ענק שמה יהיו הסמים חופשיים לגמרי וכולם
מוזמנים כל אותם מי ומה מאותם קבוצות ידועות או ידועות לשמצה
תלוי לאיזה זמן.
שאול עבד קשה מאוד לדאוג לבית הריק, לסמים החופשים. אך כולם
הביעו את הרצון לבוא. אחרי הכל כולם היו כל כך עמוקים בסמים
שלהם ששכחו איך הם היו פעם בכלל. כבר לא שינה להם הקבוצות או
האנשים. הסמים הייתה סיבה מספקת לבוא. וכך האנשים באו. המון.
העשן באויר היה כל כך סמים היו חדרים עם כל חדר לכל אוירה.
רעשנית דאנסית האוס לנושאי הגלולות, מרגיעה ומנמנת כגון פינק
פלויד ללוקחי העשב, וחדר אמצעי שמערבב את הכל.
באמצע האירוע לשאול הייתה בקשה מוזרה ממני. "בא לך להביא לי
ווינסטון, אדום וחזק?" בקשה מוזרה בהתחשב משני סיבות. 1.שאול
היה בן אדם של מאלברו ווינסטון הייתה הסיגריה שלי. 2.היה כל כך
הרבה סמים ושאול היה כל כך מסטול, למה שיהיה לו חשק לטבק. אבל
כמו תמיד תמכתי שאול פשוט חייך את החיוך הכי עייף ועצוב שיצא
לי לראות בכל חיי. נישק את מצחי ואמר בפשטות "אתה התקווה
האחרונה שיש לחברה הזאת. תמצא לך יעוד טוב יום אחד, ותשאר רקוב
אם זה מה שהחברה הופכת אותך, זה שהיא מקבלת אותך לא אומר שאתה
חייב לקבל אותה." הוא אמר ומחה דמעה ואז הוסיף. "ועכשיו לך
תקנה לי ווינסטון"
כשחזרתי מהמרכז בדרכי לבית, ראיתי שתי ניידות וכמה שוטרים
והמחנך שלי נכנסים לבית הסמים. פחד צבט את ליבי לא יכולתי לזוז
האם זה אומר שהכל נגמר, כל התוכנית של שאול כל כך קרובה לסיומה
הולכת להגמר בגלל הלשנה של מישהו אחד.
שטף המחשבות שפרד את מוחי לא הספיק לקונן בתוכו לאורף זמן, כ15
שניות לאחר שהמשטרה נכנסה לתפוס את כולם היה פיצוץ ענק. ב-ו-ם
ענק פוצץ את הכל ואפשר היה להגיד שהגג אף מהמקום. אבל מה שהכי
זיעזע אותי היה שטף הדם שירד על כל המקום וכל מה שיכולתי להזכר
בו היה תשובתו של שאול לשאלתי "אני שומר אותו ליום גשום".
פתאום התחלתי להבין הכל, והייתי חייב סיגריה כדאי להתמודד עם
כל הדוחק שנכנס לראשי. שאול שלח אותי לקנות את הסיגריות
בשבילי. הבנתי, זה ולהציל את חיי.
אחר כך באו עוד ניידות, עיתונאים ואמבולנסים דוהרים בסירנות
אדומות. אף אחד לא שם לב לנער טיפש שמעשן לו ווינסטון אדום.
המום מגודל יכולתו של בן אדם אחד ממוצע שרצה נקמה.
למחרת בעיתון כתבו על פצצה שהייתה מחוברת לבלון גז, ועל זה
שכולנו דור מושחת ועל איך הסמים הורסים אותנו. קראתי בעיון את
הכתבה והרגשתי את האירוניה, הסמים לא אלה שדחפו אותנו לשום
דבר,  אלא האנשים ולהעג שגורמים לנו להרגיש כל כך מיואשים
מהחיים. הסמים רק חיברו ביננו.
שאול היה גאון. הבנתי בזמן שקראתי את הכתבה. הוא לקח את כל
הקבוצות הצליח לחבר אותם בעזרת המרכיב שלא הרבה היו חושבים
עליו בתור אמצעי איחוד. התנקם בכל מי שרצה. מי שגרם לבעיה
ולכבודו הפעם רמוס, וגם למי שהדחיק את הבעיה בתקווה שתעלם. ומי
שצחק ולעג.
שאול הגיע לפסגה של כל אותה חברה והצליח להוריד אותה בענין של
שניות. אחרי הכתבה והפרסום הרב אנשים התחילו לתהות מה באמת טוב
להם. ואפילו לא בגלל אותה סיבה ששאול באמת רצה אנשים ידעו.
הוא ניצל את כספו הסופי לפצצה וכמו שהבטיח לי קיבלתי את היום
הגשום ההוא.
שאול הצליח בכל מה שתכנן בלבד פרט אחד. להותיר אותי בחיים. מה
לעשות כמו כולם גם אני לא יכול בלי מנת התרופות שאני זקוק להם
עכשיו מדי יום. לא בגלל להתרחק מהמציאות או משהו דומה. פשוט
בגלל שעכשיו אני צריך אותם כי אני חייב.
כולי כואב מכל הדקירות העיונים והשנאה העצמית. וכנראה שהשאול
שבי צוחק עלי שאני בן אדם חלש כל כך. מלעג לי שגם אני נפלתי
לתוך הרשת כמו כל הזבובים האחרים.
אולי בדיעבד הייתי סך הכל ילד שמנת כמו כולם.