בעיתון - עוד משפחה, שכבר מדברים עליה בזמן עבר - מי מדברים,
זה רק מדבר האבא!
והנה עוד דוגמנית ושחקן משתמטים מצה"ל - כי קשה, בטח קשה שם
אני חושב לעצמי, אני חי את זה כל יום כבר שנתיים. חוזר תשוש על
האמר - כבר יומיים שלא עצמתי עין!
נכלא לתוך מחשבות של מהות וחשיבות - חושב אם עשיתי עם עצמי
חשבון נפש בכיפור, יש עוד כמה מעגלים לא סגורים...
מחר אני על האוטובוס, חזרה הביתה - הולך לטקס של שתי חברים
לשכבה שקברתי, ואז שאלת החיים חוזרת - כבר מזמן הפסקתי לחיות
אותם - מעכשיו, בעצם כבר מאז אני שורד אותם - מתפלל שלא אצטרך
לקבור עוד משפחה או חבר שלי.
זה כבר לא שאלה של למה, זה הפך לאיך צל המוות גודל מיום ליום,
משעה לשעה.
  סיימתי עוד סיפור אהבה - משהו בכימיה היה דפוק מבחנתי, כבר
מזמן שרגש לא מצדד אצלי ביחסים - נהייתי אפתי, דפוק כמו
המדינה, זה משהו בכל השפשוף המיותר הזה, שהופך אותנו לאדישים,
אנחנו כבר לא חיים כאב כרגש - אנו חיים אותו באדישות, לכלום
אין חשיבות, ההשרדות פה זה כבר עיניין של בדיחות שחורות על
המוות!
כל מה שהיה טהור פעם - מוכתם ביד השטן והדמעות שנגרות מעיני -
אין מי שינגב - כבר לא אכפת!
ואתה שם למעלה שרואה הכל, אתה עיוור, אנחנו פוחדים ומתגברים
,ואז כואבים ומתגברים ,ואז אפתים ומתים.
  בן החיים קוראים לי, כן, רק הבן נשאר, כי החיים כבר אינם!
אני כבר לא חי ,אני רק מתקיים...
הלא נורמאליות תפס מקום ונהפך לנורמאל!
בעיתון - מסתיים בכתבהעיהודיים שזכו באיזה פרס על פיזיקה.
ואז נרדמתי...