בימים בהם כבדה עלי בדידותי במיוחד, אני קורא לגשם שירד.
הוא בא ומספר לי על ימים רחוקים ועל נערים יפים, ולפעמים גם
ההיפך.
הוא מספר לי על אהבה זרה
בלי לשכוח להוסיף גם בגידה
פיקנטית.
'אתה כמו אח בשבילי'
הוא אומר לי.
הגשם נוקש את מקצב בדידותנו,
אני מתנחם, וגם הוא
מחייך קצת יותר.
מטפטף לי: 'עוד מעט קיץ,
בוא איתי לחצי הכדור השני'.


הנה בא קיץ.
לא עוד שיחות עם גשם,
לא עוד התכרבלות נוצות אווז.
(חברי האידיאליסטים עוד מגנים אותי על החזקתן).
אני חושב שמתישהו צריך לכתוב תזה על הקשריה התרבותיים של
פריצת החופש המיני בעונת הקיץ, אבל יודע שלא יהיה זה יותר
מבגדר מחשבה קיצית קלילה.
הנה באמת- קיץ מגיע
רמיזות-רמיזות, לא בפעם אחת.
והנה, בהתחממות קלה הים דוחק בי,
למצוא לי עיסוק, כי הרי לא עוד גשם
ירווה בדידותי במקצב.

קיץ חזק.
רוני, תימני כחוש. עברו ימיך עם הזהר,
חלפו ימי הנעורים,
אבל עיניך מחייכות בחוכמה ותמימות, גדולות מן הצפוי.
אתה לא מספר לי על חייך,
לא חולק עם העולם את חכמתך,
ולא מראה שיש דברים גדולים אשר אתה יודע,
אתה מרגיש די נוח בחברה רעה.
כי הנה שוב קיץ, והנה ים שוב מזמין,
ונערות בבגדים מינימאליים
מתרוצצות להן סביב.
ואתה כאן בארץ, כי אירופה מטבעה לא מחכה (לא חיכתה גם לך),
וכי אחרי הכל העברית היא שלך יותר מכל שפה אחרת
והגשם לא שטף בדידותך התמה.