א'
נעמה
היא הייתה באמצע ארוחת הצהרים שלה כשאמא שלה הגיחה מבעד לקיר,
המפריד בין המטבח לסלון. היא אכלה לאט מטבעה ותמיד העדיפה
לאכול לבד עם המחשבות שלה, מאשר בשקט המחריש עם "המשפחה" שלה.
"יש לנו משהו לספר לך. את יכולה לבוא שנייה, מותק?" אמא שלה
אמרה בחיוך מרוח ובקול מתוק.
היא לא סבלה את זה, את הסוכר הנוטף הזה ובמיוחד לא את המושג
"מותק". בכלל צריך להוציא אותו מהלקסיקון העברי. הוא כל-כך
מזויף וחלול, שהוא איבד כל משמעות שהייתה לו בעבר. "למה,
מותק?" באמת, עם כאלה אמהות, שאומרות מותק כל הזמן, פלא
שיוצאים בנים פסיכופטיים?
"כן," נעמה אמרה בקצרה, ולגמה מהקולה שלה. היא קמה לאט מהכסא
שלה, נחושה בדעתה לקחת את הזמן שלה. היא לבשה ארשת פנים
סקרנית, למרות שכבר ידעה על מה מדובר. כל ההצגה הזאת והעמדות
פנים האלה לא נראו לה, אבל גם היא השתתפה במשחק הזה, שנמשך
חודשים ארוכים.
היא נכנסה בעקבות אימא שלה לחדר שלהם וקפצה על המיטה, נשענת על
הקיר שמאחוריה ומשלבת זרועות. היא הביטה מאבא שלה לאמא שלה
ולציפורניים שלה. היא באמת צריכה להחליף לק, הוא כבר התחיל
להיקלף ממזמן, אבל איזה צבע?
אמא שלה הביטה באבא שלה, כנראה מתוך מחשבה שהוא יגיד משהו.
נעמה רצתה לגחך, אבל מתוך נימוס לא אמרה כלום על הרעיון
האבסורדי הזה, שאבא שלה ייזום משהו, שנראה לה לקוח ממחזה של
חנוך לווין ולא מהמציאות המשפחתית שלהם.
אמא שלה הביטה בו וסימנה לו עם הראש "נו!" כזה.
"תספרי לה את," הוא אמר, כמעט בכעס. רואים שכל העניין לא היה
רעיון שלו, ובאמת זה היה רעיון משותף של אמא שלה ושל הפסיכולוג
של יובל, שהיו צריכים לשכנע את אבא שלה להסכים לו. מצדו, הוא
היה מושך את העניין עוד ועוד.
"אז ככה," אמא שלה אמרה בהססנות, "אנחנו... אבא שלך ואני
הולכים להתגרש."
נעמה הנהנה בכובד ראש, למרות שמבפנים היא רצתה להתפקע מצחוק.
היא ידעה שהמצב לא טוב לפני כמעט שנה. היא ידעה שהם הולכים
להתגרש בטוח לפני שלושה-ארבעה חודשים. אמא שלה כל הזמן סיפרה
לה ולאחיה הגדול ארז מה קורה, אבל אבא שלה רק ידע שהם יודעים
לפני חודש-חודשיים. כל הזמן הזה הם שיחקו במשחק השקט, כולם
יודעים מה האחר יודע ולא דנים בנושא. כולם חוץ מיובל, שתמיד
שקוע בעולמו ולא שם לב לסימנים.
"יש לך שאלות?" אבא שלה שאל. היא קלטה שהם אמרו משהו לפני זה,
משהו על כך שהם תמיד יאהבו אותה ושזה לא אשמתה ושטויות כאלה.
ברור שזה לא אשמתה, היא לא מפגרת, למה שהיא תחשוב כך? זה
שההורים שלה דפוקים לגמרי לא משפיע עליה, בכלל לא.
"לא," היא אמרה, הקול שלה קצת קופץ. היא רצתה שהעמדות פנים
האלה ייגמרו כבר.
"את תצטרכי לבוא לעשות את הכביסה שלי," אבא שלה אמר בבדיחות
דעת. הוא תמיד היה הליצן, ואילו אמא שלה הייתה רצינית כמו אבן.
נעמה אף פעם לא הבינה מה הם מצאו אחד בשני. חוץ מאהבה לצילום
לא היה להם שום כלום במשותף.
"לא, אני אבוא לצבוע את הקירות שלך," היא החזירה באותו מטבע,
"בצבע ורוד." אבא שלה חייך והיא יצאה מהחדר.
"יובל..." אמא שלה הלכה לקרוא לאחיה הקטן, שצפה בטלוויזיה.
נעמה הלכה לחדר שלה, שהיה מופרד בקיר מהחדר שלהם וניסתה לא
להאזין לשיחה. היא שלחה הודעת SMS לארז ואמרה לו שהם סיפרו לה.
היא שכבה על המיטה שלה ושמעה רעש מוזר. זה לא יכול להיות,
נכון?
היא קמה והציצה מהדלת שלה ושמעה בבירור קול בכי תמרורים. הלב
שלה התכווץ והיא הרגישה סימפאטיה ליובל המסכן. הוא לא ידע, הוא
ממש לא ידע כלום. הם כולם כבר הסתגלו לרעיון, היא אפילו עברה
את השלב של ההתמוטטות הנפשית (למרות שלמזלה זה קרה ליום אחד
בבי"ס, בלי שאף אחד מלבד קומץ חברות וארז יידע) ואת ניסיון
ההשתכרות כדי לשכך את הכאב. לצערה לא היה לה מספיק כסף כדי
לקנות עוד ועוד שוטים, אבל היא קנתה מספיק כדי לשפוך את הלב
ולהרוס לחברה שלה את מסיבת יום ההולדת ה18 שלה. בסוף היא אפילו
לא הרגישה טוב עם זה, אלא ממש רע וגם לא השתכרה ממש. רק
סחרחורת, לא הקאות וכאלה. חבל.
אמא שלה נכנסה לחדר שלה ונראתה המומה. "לא ידעתי שהוא יגיב
ככה..."
נו, אמא, מותק- איך אמורים להגיב כשחרב עליך עולמך? הבועה
התנפצה ויובל יצטרך להסתגל למציאות העגומה במקצת. היא שמעה
אותו בוכה בטלפון ומדבר עם חבר שלו.
"ניסינו להכין אותו לזה," אמא שלה המשיכה בשלה, מודאגת.
"ניסינו להכין אותו עם הפסיכולוג, אבל..." היא השאירה את המשפט
באוויר וניגשה אל נעמה וחיבקה אותה. נעמה קפאה, והחליטה לתת
לאמא שלה את הרגע הזה בלי לנסות להתחמק מהמגע. היא תיעבה את
החיבוקים של אמא שלה, ואפילו רמזה לה בעדינות שהיא לא אוהבת
אותם, ושהיא לא ילדה קטנה. אמא שלה אמרה לה שהיא תפסיק ושזה
פשוט צורך פנימי שלה. אם זה היה אמור לגרום לנעמה להרגיש רע עם
עצמה על אכזריותה, זה לא עבד. היא חשה עוד יותר שנאה כלפי
האישה האגואיסטית והנרקיסיסטית הזאת, שכל דבר שהיא עושה זה רק
כדי לשרת את עצמה.
אמא שלה יצאה מהחדר שלה סוף-סוף, ונעמה מיהרה לכתוב עוד הודעה
לאחיה. "הוא יודע," היא כתבה. היא קיבלה הודעה בחזרה אחרי כמה
דקות: "איך הוא הגיב?" היא נאנחה, וענתה: "הוא בוכה, לקח את זה
ממש קשה." היא הניחה את הפלאפון על השידה והרגישה פתאום עייפה
נורא.
פתאום יובל בפתח של החדר שלה, האדום בעיניים רק מבליטות את
הצבע הכחול-ירוק שלהם, ולפני שהיא מבינה מה קורה היא מחבקת
אותו והוא בוכה שוב פעם, הפעם לתוך הכתף שלה.
"אני נתון סטטיסטי עכשיו," הוא אומר בין בכי אחד למשנהו,
"בסטטיסטיקה של הורים גרושים. עוד פרק בחיים המחורבנים שלי."
היא תהתה מה בדיוק מחורבן אצלו בחיים וכמה הוא הספיק לחיות
במהלך 14 שנות קיומו בבועה שלו, אבל היא לא אמרה דבר ורק
המשיכה לחבק אותו.
"אם אתה מרגיש שאתה צריך לדבר עם מישהו," היא פולטת לפני שהיא
מבינה מה היא אומרת, "אתה תמיד יכול לבוא אליי, או אם יש לך
חבר שאתה יכול לדבר איתו..."
הוא התחיל לספר לה על שיחת הטלפון שלו, ועל מה שחבר שלו אמר לו
כדי להרגיע אותו. נשמע די חכם בשביל מישהו בן 14. היא ליטפה את
השיער שלו עד שהפסיק לבכות ויצא מהחדר שלה. היא הרגישה כל-כך
עייפה. היא שכבה על המיטה והפעילה את המערכת שלה. השיחה לא
השפיעה עליה - היא ידעה מה הולך לקרות, התמודדה עם זה נפשית
כבר והגיעה למסקנה המתבקשת שזה יכול להיות רק לטובה. כשההורים
שלה רבו, הם תמיד רבו קרוב מדיי לדלת שלה, או כשהיא בסלון
וקופאת על מקומה, לא חכמה מספיק לקום ולצאת.
איך יובל לא שם לב? הם תמיד רבו, בטח הפסיכולוג ניסה לרמוז
לכיוון הזה, וכל מה שקרה בקיץ...! איך אח שלה לא יכל לשים לב
לשיחות טלפון שהטרידו אותה ואת אח שלה הגדול כל-כך? הרי אבא
שלהם לא היה חשאי עם זה, הוא עשה את זה מהמשרד שלו, שהיה דבוק
לחדר שלה. היא שמעה את השיחות בקומה ובשכבה. היא רצתה להקיא.
אמא שלה ידעה עליהם, ממנה ומאח שלה, למרות שהם לא הלשינו על
אבא שלהם, היא שאלה והם לא שיקרו. זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא
אומרת לאמא שלה משהו, כי אח"כ אבא שלה באה אליה בכעס, אחרי
שדיבר עם ארז, ואמר לה שאם משהו מפריע לה היא צריכה לבוא אליו
ולא ללכת מאחורי גבו לאמא שלה.
מה היא הייתה אמורה להגיד? היא זעמה על אמא שלה על זה, ולאישה
הזאת הייתה החוצפה לדרוש ממנה לדווח לה, אם הוא ממשיך עם
השיחות. כאילו שהיא תרשה להם להעמיד אותה באמצע! היא למדה לקח
והחליטה לנדור נדר שתיקה בעניינים האלה ופשוט לסבול בשקט.
במילא אבא שלה אמור לעזוב את הבית בקרוב. היא יכולה להירדם עם
מוזיקה. היא לחצה על השלט להעביר שיר, מכיוון שהשיר שהתחיל
להתנגן לא נצרב טוב. היא עצמה את העיניים שלה ושרה בקול עם
המוזיקה.
מיקי
השעון המעורר הרעיש בקול רם והעיר אותו משנתו. הוא כיבה את
השעון במהירות ושכב על המיטה, מנסה לפקוח את עיניו. הוא שמע את
צפירות וחריקות הבלמים של המכוניות, צעקות מהרחוב ואת המולת
הבוקר הרגילה. הוא הצליח לפקוח את עיניו ולהעיז להציץ מבעד
לחלון. זה היה בוקר סגרירי, העננים היו אפורים וכבדים והיה
ערפל מעיק. כן, כן, הוא חשב לעצמו, זה הולך להיות עוד בוקר
משגע. הוא קם בעייפות מהמיטה ולא בפעם הראשונה תהה מדוע הוא
אפילו קם בבוקר. בשביל בית הספר? בשבילה? לא, הוא החליט, הוא
קם בבוקר כי הוא פשוט מזוכיסט.
הוא צחצח שיניים וניסה לסרק את השיער שלו, שאף פעם לא שיתף
איתו פעולה. היום לא הולך להיות מקרה חריג. הוא ניגש למטבח,
הוציא את הדגנים והחלב והתיישב לאכול. אמא שלו סיימה לאכול
ברגע שהתיישב ומיהרה לעבודה, כרגיל.
"ביי, חמוד," היא אמרה ונשקה לו על הלחי. "אל תשכח להוציא את
הכלים מהמדיח מאוחר יותר." היא קראה ונעלמה. אבא שלו הסתתר
מאחורי עיתון הבוקר ואכל את הטוסט שלו בדממה.
"יש לנו טיול שנתי מחר," מיקי אמר באדישות, בזמן שהזיז את
הדגנים הספוגים בחלב בקערה שלו. הם נראו לו כמו אוניות קטנות
שמנסות לצוף מעל פני הים, לפחות עד שהטביע אותם.
"אתה ארוז?" אבא שלו שאל, בזמן שהעביר עמוד.
"כן," מיקי אמר והחליט שסיים עם הדגנים - הם איבדו את הטעם
שלהם בכל מקרה. הוא הניח את הקערה בכיור והחזיר את הדגנים
למקום. "טוב, אז אני זזתי," הוא אמר לאבא שלו כשיצא מהמטבח.
"להתראות," אבא שלו אמר בהיסח דעת, והתעמק במה שהוא קרא. מיקי
ארז את התיק שלו, את מחברות מתמטיקה שלו (שהוא לקח הביתה,
למרות שידע שהוא לא יעשה את השיעורים), את הקלמר מכיתה ח',
שאחרי כל השנים פשוט לא היה לו את הלב לזרוק, ואת הספרים שלו.
הוא סגר את התיק הבלוי שלו ומיהר לתפוס את האוטובוס.
מיקי שנא מתמטיקה. הוא לא הבין מה יעזור לו בחיים לדעת הסתברות
וסטטיסטיקה, לדעת נוסחאות ופונקציות ונגזרות, אבל משום מה בית
הספר החליט שזה נושא חשוב לחיים, ולכן היה לו היום מבחן קשה על
החומר. הוא ידע שהוא לא יצליח, הוא גם לא ממש ניסה להצליח
וכמעט שלא למד. היה יכול להיות נחמד, אם הוא כן היה מצליח, אבל
הוא לא התכוון להשקיע בזה מאמצים מיותרים. מקסימום, הוא תמיד
יכול לבוא אחרי צבא ולהשלים בגרויות או משהו. השנה יש להם את
הבגרויות הראשונות בהיסטוריה ובלשון, אבל הוא לא דואג. יש
דברים יותר חשובים בחיים מבית הספר, תודה לאל.
"מיקי!"
הלב שלו החסיר פעימה ורעדה עברה לו בגוף. הוא הסתובב וניסה
לשמור על ארשת פנים אדישה, למרות שהרגיש כאילו שהוא הולך
להקיא.
"איך הלך לך במבחן?" מיכל שאלה בעניין, מחזיקה את הספרים שלה
צמוד לחזה, שלא היה חסר לה. היא הייתה בגובה ממוצע, עם גוף
עגול אבל לא שמן, גם לא היה לה תחת ענקי מדיי והחזה שלה תפס
תשומת לב, במיוחד כשהיא לבשה צמוד. היה לה שיער ארוך חום, שהיה
משוך בקוקו גבוה, ועיניים חומות-ירוקות, שהודגשו על רקע העור
המוקה שלה. היו לה גומות חן חמודות בלחיים וכשהיא דיברה הגבות
שלה זזו כל הזמן באופן חמוד נורא.
"בסדר," הוא אמר בסתמיות, מקווה שהקול שלו לא בוגד בו יותר
מדיי, "ולך?"
"אני חושבת שהלך לי טוב," היא אמרה בחיוך. "אני ממש לא הייתי
בטוחה בקשר לסעיף ב' בשאלה 1- יצא לי 9.478, מה יצא לך?"
"משהו כזה," הוא אמר ויישר את החולצה שלו. לאמיתו של דבר הוא
אפילו לא ניסה לפתור את התרגיל הספציפי הזה, ועכשיו הוא כעס על
עצמו, אז לפחות הם היו יכולים להתווכח על התרגיל או משהו.
"טוב, נראה לי שאני אלך הביתה," היא אמרה בחיוך קל, והחזירה את
הספרים לתיק. "אתה בא לטיול מחר, נכון?"
"ברור," הוא אמר וניסה לחייך, ללא הצלחה יתרה.
"אחלה, אז נתראה מחר," היא אמרה והלכה לכיוון השער.
"ברור" - איזו מין תשובה דפוקה זאת? הוא שאל את עצמו בכעס. היא
בטח חשבה שהוא מפגר גמור. הוא נאנח והכניס את מתמטיקה לתיק,
לפני שגם הוא פנה לחזור הביתה. הוא שיקר לאבא שלו מקודם, הוא
אפילו לא התחיל לארוז לטיול, ואם הוא באמת רוצה לצאת, כדאי לו
מאוד להתחיל לארוז.
דינה
דינה ניגשה ללוקר שלה, מותשת מיום עבודה ארוך. היא הוציאה את
הבגדים ועשתה את הטעות של להסתכל בשעון.
"שיט!" היא אמרה ומיהרה להחליף בגדים, סוודר הגולף הלבן שלה
נתקע לה בראש. היא ניסתה לשחרר את הסוודר מהשיער הבלונדיני
העבה והמתולתל שלה, אבל הסוודר כנראה אהב את השיער שלה. אלוהים
יודע שהיא שונאת אותו. "לא, לא, לא - זה לא קורה לי!" היא
קיטרה וסוף סוף הצליחה למשוך את הסוודר למטה. היא אהבה את
הסוודר, הוא היה במבצע ב"קאסטרו", וישר כשהיא ראתה אותו על
המדף היא ניגשה למדוד אותו. הוא לא היה במידה שלה, כמובן, והיא
הייתה צריכה למהר, אבל היא חזרה אחרי שבוע וקנתה אותו...
"אני אאחר!" היא צעקה לפתע וסיימה להתלבש. היא נעלה את הארונית
שלה ורצה החוצה, כשהיא מסננת: "שלום!" לשאר האחיות התורניות.
היא יצאה החוצה, העיפה את השיער מהעיניים הכהות שלה וניסתה
לחשוב איפה היא חנתה. היא תופפה באצבעות הארוכות שלה על המצח,
מנסה להיזכר... הזיכרון שלה אף פעם לא היה משהו, תמיד היא לא
נזכרה בפרטים הקטנים האלה. היא זכרה שבבי"ס היא לא הצליחה
לזכור את הפרטים הקטנים, אלא רק את הגדולים - לא שזה שינה
למורים שלה בכלל, והיא גם דאגה להעתיק וקיבלה ציונים סבירים
ביותר, אולי אפילו יותר מסבירים. אמא שלה תמיד הייתה מרוצה,
אבל אמא שלה תמיד הייתה מרוצה ממנה, כי היא התינוקת במשפחה.
"הנה אתה!" היא קראה לעבר המכונית ומיהרה אליו. היא הוציאה את
המפתחות שלה והצליחה להפיל אותם לפני שפתחה את הדלת הקדמית.
היא התניעה את האוטו וטסה הביתה, להתארגן לפני שהוא יבוא. הדבר
האחרון שהיא צריכה היום זה שהוא יבוא והיא לא תהיה שם. הוא בטח
יחשוב שהיא מבריזה לו או משהו. זאת הפעם הראשונה שהיא הזמינה
אותו אליה הביתה ככה, לארוחת ערב ואולי ליותר מזה.
אולי.
היא הסתכלה על עצמה בראי וגנחה. היא חשבה שהיא תסיים מוקדם
ותוכל להתארגן ולהתקלח לפני שהוא יבוא אליה לדירה, אבל משום מה
כולם חולים היום, לא היו מספיק אחיות והיא צריכה להגיד תודה
בכלל שהיא הספיקה לצאת מתי שהיא יצאה. כאילו שזה לא מספיק שהיא
הייתה צריכה לנקות קיא של מטופל, בדיקה מקיפה מאוד לזקן חרמן
בן 79, ולהתמודד עם ד"ר רוזנברג המגעיל הזה...
אולי כדאי שהיא תבטל את כל העניין?
אבל זה לא קצת מאוחר לזה?
אולי הוא יחשוב שהיא קשה, או מתחמקת וירצה להיפרד ממנה?
לא, הם דיברו על זה קצת אתמול כשיצאו, והוא רמז לה באופן נורא
עדין שהוא רוצה שהם יקיימו יחסי מין, והיא גם רמזה על זה
בעצמה. הם גם יוצאים ביחד חודש וחצי כמעט, שזה הרבה מאוד זמן,
ואם היא לא תשכב איתו בקרוב... כמה זמן גבר יכול להמשיך בלי
זה? הוא בטח ימצא מישהי אחרת שכן מוכנה לשכב איתו.
אבל מה אם זה יהרוס הכל?
דינה עצרה ברמזור אדום ושלפה את האיפור שלה, כדי שתראה סביר
לפחות. איכשהו הייתה לה נטייה להרוס כל מערכת יחסים רצינית
שלה. מה אם הוא האחד? היא בהחלט לא רוצה להרוס את היחסים
ביניהם, הם מסתדרים כל-כך טוב ביחד! הוא כל-כך מצחיק, שנון
וחכם. לפני איזה שבוע הם יצאו ביחד לבית קפה... לאן הם יצאו...
טוב, לא משנה, אבל הם יצאו והוא אמר משהו מצחיק - הוא אמר...
אוף! היא לא זוכרת מה הוא אמר, אבל זה קרע אותה מצחוק, היא
נשפכה שם על השולחן! הוא לא חשב שזה היה עד כדי כך מצחיק, אבל
עדיין!
אז נכון שהוא לא בראד פיט, אבל בינינו- מי באמת כן? הוא היה
אומן, היא ראתה שרבוטים שלו והוא אפילו הראה לה פעם משהו שהוא
צייר (הוא גם למד בבצלאל), והיא תמיד אהבה את המקצוע. היא לא
יכלה לצייר בגרוש, אבל היא אהבה אומנות על כל תחומיה: ציור,
פיסול, מוזיקה, צילום, כתיבה...
היא פנתה לתוך החנייה שלה והביטה שוב בשעון. היא הקדימה בחמש
דקות. יופי, תהיה לה הזדמנות להחליף בגדים ולהתארגן, אבל לא
להתקלח. מזל שהיא עשתה אתמול ספונג'ה, שאבה אבק וסידרה - אחרת
היא לא יודעת מה היא הייתה עושה!
היא חנתה, יצאה מהאוטו ועלתה במדרגות. היא נכנסה לדירה שלה,
הדליקה את האור ורצה לחדר, תוך כדי התפשטות. היא פתחה את הארון
והוציאה את השמלה שקנתה לפני כמה חודשים מ"זארה". היא עלתה
הרבה, אבל הייתה שווה כל אגורה. היא הייתה שמלת שאטן שחורה, עם
כתפיות ספגטי דקות, מחשוף רציני מלפנים ומאחורה עד הגב התחתון.
עם החזייה הנכונה, זה בדיוק מבליט מספיק את הציצים, אבל לא
באופן קיצוני-זנותי. השמלה גם הייתה ארוכה, עד אחרי הברך, והיא
יכולה תמיד לזרוק מעל זה משהו דק... היא הוציאה חולצה שחורה
שקופה ושמה מעל, רק למקרה שהשמלה תיראה בעיניו זנותית מדיי.
היא הביטה ארוכות במראה, הניחה ידיים על המותניים העגולות שלה
וחייכה בסיפוק.
היא נראית טוב.
היא התחילה להבריש את השיער ולחשוב על מה לעשות איתו כשצלצלו
בדלת. "זה הוא," היא לחשה לעצמה. "הכל בסדר, את נראית נהדר וזה
הולך להיות ערב בלתי נשכח..." היה המוטו שלה להערב. היא פנתה
לכיוון דלת הכניסה והציצה בחריץ. כן, זה הוא והוא נראה לא פחות
עצבני ממני. היא עמדה לפתוח את הדלת עם חיוך מרוח, כשהיא נזכרה
בפרט שולי ובלתי מזיק שהיא שכחה.
היא שכחה להכין ארוחת ערב.
"פאק!" היא סיננה בשקט, וצעקה: "רק רגע!" היא רצה למקרר ומצאה
פסטה בת כמה ימים, אולי שבוע, שהיא הכינה, שהיתה עד אז במקפיא.
היא הוציאה את הפסטה בולונז והריחה אותו. מריח בסדר לפחות. זה
לא היה מספיק לשניים, אבל היא זרקה את זה למיקרו והמשיכה לפשפש
במקרר ובמקפיא עד שמצאה כמה שניצלים שאמא שלה הכינה והביאה
מלפני... היא אפילו לא רצתה לנסות לנחש ופשוט זרקה גם את זה
למיקרו. היא ארגנה את השולחן, תוך שהיא צועקת כל כמה דקות:
"כבר! רגע! עוד שנייה! אני רק מתלבשת!"
היא סיימה תוך כמה דקות, האוכל היה עדיין במיקרוגל, אבל היא
פחדה לעכב אותו יותר מדיי בחוץ. היא נשמה עמוק, סידרה שוב את
השיער וניגשה לפתוח את הדלת, עם חיוך מרוח על הפנים.
שרה
שרה עמדה מול הראי. כל שפת הגוף שלה משדרת חוסר נוחות ועצבנות.
היא לבשה את החולצה הורודה עם הפסים הסגולים ואז החליפה לחולצה
הכתומה מ"פוקס קידס", לפני שעברה לחולצה המכופתרת הכחולה.
"שרה," אמא שלה קראה והציצה לתוך החדר מבלי לבקש רשות אפילו.
"את עוד לא לבושה?!"
"נו, עוד שנייה, אמא!" שרה אמרה וסגרה את הדלת. היא לבסוף לבשה
את החולצה הכתומה עם הג'ינס החדש שלה שקנו לה מחו"ל. היא ידעה
שלפחות ישימו לב לג'ינס, שישב נמוך והיו עליו כל מיני דוגמאות
יפות. היא הביטה בראי שוב, אספה את השיער שלה לקוקו ויצאה
מהחדר. זה לא שהיא הייתה מרוצה מהמראה שלה, בכלל לא, אבל היא
ידעה שזה המיטב שהיא תפיק ממנו הבוקר. היא הייתה יפה, בהחלט
יפה, אבל היא לא הייתה מפותחת. זה היה נכון שהרבה מהבנות בכיתה
ז' לא היו מפותחות עדיין, אבל הבנים שמים לב יותר לבנות
המפותחות!
"למה לוקח לך כל-כך הרבה זמן להתארגן בבוקר?" אמא שלה התלוננה
כברכת בוקר טוב, בזמן ששרה ישבה לאכול ארוחת בוקר.
שרה לא ענתה, היא פשוט מיהרה לארגן לעצמה "צ'יריוס" וחלב, כדי
שאמא שלה לא תכעס יותר. זה כאילו שלא משנה מה תעשה, אמא שלה
תמצא סיבה לכעוס עליה. אמא שלה לא הבינה אותה, היא בטח הייתה
זקנה מדיי לזכור כמה חשוב להיראות טוב בגיל הזה. עברו רק כמה
חודשים מתחילת השנה, ושרה הצליחה להתחבר לאנשים הטובים
והפופולארים, אבל אם היא תפשל אפילו פעם אחת... ויש מסיבה עוד
מעט וכולם יודעים על זה, אבל עוד לא הזמינו אותה. אם לא יזמינו
אותה עוד השבוע, זהו, נגמר, החיים שלה כפי שהיא מכירה אותם
הסתיימו. היא לא תוכל להראות את פרצופה בבי"ס מרוב בושה, ובטח
תדרדר להכרות עם החנונים של השכבה.
"סיימתי!" היא הכריזה וזרקה את הכלים לכיור. היא רצה לארגן את
התיק שלה.
"בגללך אני עוד אאחר לעבודה!" אמא שלה התעצבנה. "תקומי יותר
מוקדם ותתארגני מהר יותר, או שאני לא נותנת לך טרמפ יותר!"
"בסדר, אמא!" שרה אמרה וגלגלה עיניים. לפעמים אמא שלה יכולה
להיות ממש קרצייה. כנראה זה מפני שעינת כבר בצבא, גלית אוטוטו
נכנסת לצבא ותמר מסיימת תיכון עוד שנה. היא הייתה הכי קטנה
במשפחה, ואמא שלה בטח פחדה שגם היא תגדל.
או שהיא סתם אמא מעצבנת מתקרצצת על הוריד, שאין לה חיים.
מיכאל
מיכאל בהה בצג המחשב שלו, קורא את אותו משפט איזה עשר פעמים.
הוא פשוט לא הצליח להתרכז, משום מה. הוא ידע שיש לו עוד זמן עד
שהוא צריך להגיש את זה, אבל הוא העדיף לגמור עם זה. לא שהעדפה
שלו שינתה משהו, החומר לא ערך את עצמו גרפית והוא נשאר תקוע.
"פששי-יה, איזה התקדמות," רועי אמר, בזמן שקרא מעבר לכתף שלו.
"הכל בסדר אתך, תגיד לי?"
"לא," מיכאל הודה ושפשף עיניים. הוא הסתובב עם הכסא לעבר חברו.
"אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד."
"אוי! פגעת בי!" רועי צחק, והחזיק את הלב.
"לא - אני וחברה שלי." מיכאל אמר ברצינות.
"נו, ו-?" רועי שאל בחוסר עניין.
"מה "נו ו-?" - זה נושא רציני!" מיכאל התרעם ודפק עם היד
בשולחן. הוא הושיט יד לקפה הקר שלו ולגם ממנו.
"נכון, עם כל אחד אחר," רועי צחק וחבט לו בכתף. "כמה זמן זאת
החזיקה מעמד? שבוע?"
"חודש... חודש וחצי, משהו כזה," מיכאל הודה. "זה לא שאני מתכנן
את זה מראש."
"נכון."
"אני רציני!"
"אני מאמין לך," רועי אמר בקול ציני.
"בסדר, אל תאמין לי," מיכאל סינן ושמר את מה שעשה עד עכשיו. כל
מה שהוא עשה זה לקבוע את הצבע של הרקע וצורת האותיות. הוא
יצטרך לעבוד יותר ברצינות מחר. "זזתי," הוא אמר לאחר שראה מה
השעה.
"בהצלחה!" רועי צחק וחזר למחשב שלו. בכלל לרועי אין על מה
לדבר, הוא אף פעם לא הצליח להחזיק חברה לאורך זמן, למרות שאצלו
זה מתוך רצון. זה לא אשמת מיכאל שאין קליק, או התאמה ביניהם,
ושהפתרון היחידי המתאים הוא פרידה. הוא לא רצה להיפרד, נהפוך
הוא - הוא ניסה להישאר במערכת היחסים כמה שיותר זמן, זה פשוט
לא היה זה.
הוא נכנס ל"הונדה" הלבנה שלו, והתחיל לנסוע לכיוון הדירה שלה.
הוא חשב לעצמו בראש מה להגיד לה, איך לנסח את זה. מכל הנשים
שיצא עימן, היא הייתה בין היותר מתאימות, שהוא גם יותר נמשך
אליהם. זה גם לא קשור לעובדה שהם עוד לא שכבו ביחד, בכלל לא
קשור, הוא פשוט לא ראה שום עתיד. היא הייתה כל-כך רצינית
לפעמים, ונדמה שלא הבינה בכלל את ההומור שלו. הם עסקו בתחומים
שונים לחלוטין, למרות שהיו להם תחביבים דומים. היא גם הייתה
כל-כך אובססיבית לגבי המראה שלה ומה חושבים עליה, איך אפשר
לחיות ככה..?
הוא נכנס לחנייה שלה ובלע רוק. זהו, הגיע הזמן. הוא לא רצה
לפגוע בה, אבל עדיף לעשות זאת עכשיו מאשר לגרור את העניין יותר
ויותר. היא בטח גם שמה לב בעצמה, הוא רק צריך להסביר לה, שישבו
ביחד וידברו על זה קצת, היא תבין...
היא צלצל בפעמון ושמע אותה צועקת "רק רגע!" הוא שיחרר קצת את
הצווארון של החולצה שלו וזז בחוסר נוחות במקום. הוא ידע שהוא
מזיע, כפי שתמיד עשה כשהוא עצבני. הוא התחיל לספור את הסדקים
בקיר ולהשוות צבעי דלת בקומה כשהדלת נפתחה. הוא הסתובב, כולו
נחוש לגמור עם זה כבר -
היא הייתה כל כך יפה.
השיער המבולגן שלה, העיניים האדומות שלה, השפתיים הסדוקות שלה
- היא נראתה כל-כך טבעית (למרות ששם לב לטיפה איפור של הרגע
האחרון) וכל-כך מהממת, שהוא עמד בשוק רגעים שלמים ולא אמר
מילה, הפה שלו נשאר פעור.
"אתה בסדר?" היא צחקה. הצחוק שלה היה כה מהפנט ומתגלגל, שהוא
היה חייב לחייך.
"כן, כן- את פשוט נראית... יפיפייה," הוא אמר. היא הסמיקה,
סומק שהלך כל-כך יפה עם גוון העור שלה. היא הזמינה אותו
להיכנס, והוא נענה ברצון. ברגע שהיא סגרה את הדלת הוא נישק
אותה בתאווה, שוכח לגמרי שהם באו גם בשביל לאכול. הוא פשוט לא
היה מסוגל להוריד את השפתיים ממנה. היא נענתה לו, מתאנחת לתוך
הנשיקה. כל מחשבה על אוכל משתכחת מראשם.
ב'
שרה
זה סוף כל סוף קרה!
שרה עברה יום רגיל ומעצבן בביה"ס (העיפו אותה לספרייה בשיעור
היסטוריה כי פיטפטה) וחשבה שהיום הזה לא יהיה משהו בכלל,
ואז...
החיים שלה השתנו לגמרי.
ליאת ניגשה אליה (אליה!) ושיחררה באדישות: "יש מחר בערב מסיבה
באומן, בא לך לבוא?"
ברור שהיא אמרה: "כן", אבל בקול רגוע, כאילו שזה היה סתם עוד
אירוע שהיא שוקלת לבוא אליו, בלי התחייבות. בפנים היא רצתה
לקפוץ ולצעוק ולהתפוצץ, אבל היא לא הסגירה כלום. אסור שהן ידעו
שהיא מצפה לזה כל-כך, שהיא התפללה לזה שבוע שלם. היא חייכה
לעברן בסוף השיעור ואמרה להן שלום, ובאותו הזמן בחנה בעין
דקדקנית את מה שהן לובשות. חולצות צמודות מחנויות נחשבות,
ג'ינסים צמודים עם חגורות עבות, חצאיות קצרות, חולצות בטן...
היא הייתה צריכה לקנות בגדים חדשים למסיבה, אחרת...
כל הנסיעה באוטובוס היא ניסתה לחשוב על מה לקנות. מגפיים יש לה
משנה שעברה במצב טוב... חולצה חדשה? וחצאית חדשה? אבל אין לה
מספיק כסף והחג הבא שמקבלים בו כסף בעוד שבועיים! היא הייתה
צריכה תוכנית ומהר!
היא נכנסה לבית, זרקה את התיק על הרצפה והחלה מפשפשת בארון
הבגדים שלה. לצערה, כשהיא הייתה ביסודי היא הייתה מהחנוניות
האלה שלבשו טרינינגים כל הזמן ולא היו לה חיים. לא היו לה
חולצות חדשות ומהממות, שהיא לא לבשה עדיין לבית הספר. היא לא
יכולה ללבוש משהו שהיא לבשה כבר! כל האחיות שלה היו כבר גדולות
ומפותחות והבגדים שלהן לא יתאימו עליה. זה משאיר לה רק אופציה
אחת, שבמקרה נכנסה עכשיו לבית.
"אבא!" היא אמרה וניגשה עם חיוך רחב לקדם את פני אביה.
"שלום מתוקה, איך היה בביה"ס?" הוא אמר והניח את תיק המסמכים
שלו על השולחן. הוא נראה לה עייף במיוחד וכנראה לא במצב רוח
נדיב כל-כך. אולי הוא הפסיד במשפט או משהו. היא ידעה שאבא שלה
עורך-דין, רק לא מה בדיוק הוא עושה. זה היה יכול להיות ממש
מגניב אם הוא עוסק בפלילים ומגן על עבריינים או משהו כזה!
"היה... טוב," היא אמרה בזהירות, החיוך הכובש עדיין מעטר את
פניה. שישמע מהמורה שלה ששלחו אותה לספרייה, למה שתהרוס לו את
מצב הרוח.
"זה נחמד," הוא אמר ונכנס למטבח, תוך כדי השלת המעיל שלו. הוא
ניגש למקרר ומזג לעצמו שתייה קרה.
"אבא," היא אמרה, מנסה לחשוב על תירוץ לכסף. "אני צריכה כסף,
בשביל... בשביל ספר הנדסה חדש," היא בלעה רוק ושיחקה עם מחזיק
המפיות. היא לא אהבה לשקר להורים שלה.
"בסדר, כמה את צריכה?" הוא שאל וניגש להוציא עוף מהמקרר.
"שבעים שקלים," היא אמרה, הלב שלה דופק מהר.
"כל-כך הרבה?" הוא שאל בהשתוממות. הוא הכניס את העוף למיקרוגל
לכמה דקות והפנה את כל תשומת הלב שלו אליה, עם המבט החוקר הזה,
שבטח גרם לעדים במשפט לגמגם.
"ספרים עולים הרבה," היא אמרה ברצינות, ונשכה את השפה התחתונה.
"בסדר," הוא נאנח והוציא מהארנק שטר של מאה, "אני מצפה
לעודף."
"אתה תקבל עודף," היא הבטיחה וקיפצה לחדר שלה, תפסה את התיק
הקטן המשובץ שלה ומיהרה לדלת.
"לאן את הולכת?" הוא שאל בתימהון.
"לקנות את הספר," היא אמרה מעבר לכתף שלה ופתחה את הדלת. "אני
צריכה את הספר למחר!" היא סגרה את הדלת אחריה, תוך קריאת
"ביי!", וקיפצה במקום, משתוללת. היא נרגעה, סידרה את הבגדים
ויצאה למסע שופינג מפרך.
"לא, לא, לא," היא עברה באנחה על החנות הרביעית במספר. היא עוד
לא מצאה שום דבר שהיא אוהבת, ומה שהיא כן אוהבת יקר מדיי. חוק
מרפי בהתגלמותו ממש.
היא עמדה לעשות "אחורה פנה" ולצאת מהחנות ואולי גם מהקניון
כשהיא ראתה שורה חדשה של שמלות, בסוף החנות. היא עברה עליהן
במהירות עד שצדה את עיניה שמלה מהממת, במבחר גדלים ובהנחה. היא
הייתה שמלה צמודה, מבד עבה בצבע אוף-וויט כזה, עם פרחים באדום,
ורוד, סגול, כתום, ירוק וכו'. היו לשמלה שרוולים ארוכים
ומתרחבים. היא תפסה את המידה הכי קטנה והצמידה אותה אליה-
השמלה הגיעה לה עד אחרי הברך. היא חייכה בהתלהבות ומיהרה לחדר
ההלבשה, כדי למדוד את השמלה המשגעת.
זה הולך להיות ערב בלתי נשכח.
דינה
דינה חייכה והתכרבלה במיטה, מושיטה יד מבלי לדעת לעבר האזור
שמיכאל נמצא בו. היא פקחה את העיניים כשהבינה שהוא לא שם
וחיפשה אותו בחדר. הוא ישב על הכסא ליד השידה והתבונן בה.
"בוקר טוב," הוא חייך והביט בשעון, "את ישנת עד מאוחר."
"יום שבת," היא חייכה וחזרה לשכב. "כמה זמן אתה ער?"
"לא הרבה," הוא אמר וקם מהכסא. "את רוצה שאני אכין לך ארוחת
בוקר?"
"הייתי שמחה, אבל אין לי כלום במקרר- אני צריכה לעשות קניות
מחר." היא התמתחה ושפשפה את העיניים העייפות שלה.
"אין בעיה, אני רק אקפוץ למכולת. תתעוררי, תתקלחי, תתלבשי
וכשתסיימי תחכה לך ארוחת בוקר," הוא אמר וניגש אליה. הוא
התכופף ונישק את השפתיים שלה ארוכות. "אל תשכחי לצחצח שיניים,"
הוא אמר ברצינות. היא הרימה את הכרית וזרקה אותה לעברו, אבל
הוא התכופף בזמן. הוא צחק ונישק אותה שוב, לפני שיצא מהדירה
שלה.
דינה עצמה את עיניה וחייכה. הוא קונה בשבילה מצרכים ומכין
עבורה ארוחת בוקר. היא תפסה לעצמה מציאה. היא נשכה את השפה שלה
בהיסוס. היא קמה מהמיטה, התקלחה (צחצחה שיניים) והתלבשה. היא
הרימה את השפופרת וחייגה אל גלית.
"הלו?"
"אני צריכה חבר טלפוני," דינה אמרה בלי הקדמה.
"זה לא קצת סוטה?"
"מצחיק מאוד," דינה אמרה בגלגול עיניים, כולם כל-כך מצחיקים
היום.
"מה הבעיה?"
"אנחנו יוצאים ביחד כבר שלושה חודשים."
"את צודקת, את באמת בבעיה רצינית."
"לא, זה פשוט..." דינה התחילה לפסוע ברחבי הדירה הקטנה. "לא
יודעת, אני מרגישה שאנחנו לא מתקדמים."
"מתקדמים לאן? לחופה?"
"לא," דינה אמרה במהירות, "זה בכלל רעיון מפחיד. את יודעת
שחמישים אחוז מהזוגות שמתחתנים גם מתגרשים בסוף?"
"בישראל זה רק 26%, אולי בארה"ב זה חמישים."
"באמת?" דינה שאלה בפליאה.
"כן, זה היה בעיתון השבוע. את יודעת שרק 2.2% מתגרשים אחרי
עשור ביחד?"
"עזבי, אני לא חושבת אפילו על חתונה, פשוט... להתקדם לשלב
הבא. אני מרגישה שאנחנו תקועים במקום."
"ואיך הוא מרגיש?"
"לא שאלתי אותו ואני לא מתכוונת לשאול," דינה אמרה והתחילה
לסדר את הדירה.
"אז מה את מתכוונת לעשות?"
"אני לא יודעת, זה למה התקשרתי אלייך - אני צריכה עזרה."
"בטוחה שאת צריכה חבר טלפוני? לא גלגל הצלה או
חמישים-חמישים?"
"בטוחה," דינה אמרה והתחילה לשטוף כלים.
"אולי הגיע הזמן לגור ביחד?"
"לא עוד לא, זה צעד רציני מדיי," דינה אמרה ונשכה את השפה.
"אולי פגישה מלבבת עם ההורים?"
דינה השתתקה וחשבה על זה. "את יודעת מה, יכול להיות שאת צודקת.
כשהוא יחזור אני אשאל אותו."
"לאן הוא הלך?"
"הוא יצא לקנות לי ארוחת בוקר," דינה חייכה שוב. איזה מותק...
"תועבה, פשוט תועבה - תיפטרי ממנו תכף ומייד!" גלית צחקה
בציניות.
"תודה רבה," דינה אמרה ברצינות, "את ממש עזרת לי."
"אין בעיה, בשביל זה אני פה. נדבר מאוחר יותר, בסדר? אני ממש
חייבת לזוז לקחת את הילדים לצופים, ביי!" דינה שמעה את הטלפון
מתנתק. היא המשיכה לשטוף את הכלים וניסחה בראש שלה את השאלה
שתשאל את מיכאל כשיחזור.
מיקי
מיקי הרים את התיק גבוה יותר על הכתפיים והביט בנוף מסביב. הוא
היה מספיק בהתחלה של הקבוצה כדי לקחת את הזמן וליהנות מהמסלול.
החברים שלו היו קרוב יותר לאמצע ומיכל לא נראתה בשום מקום. היא
בטח הייתה עם החברות שלה, מזדנבות בסוף, שרות שירים וצוחקות.
מה הוא לא היה עושה כדי לשמוע את הצחוק שלה.
"הגענו!" מיקי שמע ילדים מלפניו צועקים, בזמן שהם רצו למקום
החנייה. הוא חייך בהבנה והתחיל למהר לכיוון החנייה גם כן,
מרגיש מיוזע ועייף. העובדה שאין מקלחות רק גרמה לו להרגיש יותר
מגעיל, אבל הוא רק צריך למצוא ברז שתייה פתוח והוא יכול להתקלח
במידה מסוימת.
הוא הלך לתור של המרק וחיכה עד שהחברים שלו יגיעו, כדי שייקחו
אוהל ומזרונים. הוא אכל 3-4 צלוחיות של מרק עד שהיה שבע, וביחד
הם יצאו להקים את האוהל. המשך היום עבר יחסית מהר. הם התיישבו
לאכול שניצלים לארוחת ערב ושוחררו עד הבוקר. הוא ישב עם החברים
שלו במעגל סגור, קרוב למעגל של מיכל.
"אתה אובססיבי, אתה יודע?" גידי שאל אותו בעצב. "היא לא ברמה
שלך, כדאי שתשכח ממנה."
"שמעתי שיש אוטובוס למקלחות," מיקי שינה את הנושא.
"כן, אבל רק לבנות שבמחזור או משהו כזה," יותם ביטל אותו
במשיכת כתף. "זה לא הוגן שבגלל שהן בנות הן יכולות להתקלח
במקום נורמלי ועוד עם התירוץ הזה של "יש לי מחזור"."
"אני הולך להתקלח," מיקי אמר, ולקח חפיסת סבון ומגבת, והלך
לברז השתייה עם המים הקפואים. הוא התקלח מהר עם שאר הבנים
ומיהר להתלבש, קופא מקור. הוא ניגש לאוהל לשים עליו עוד שכבה.
כשיצא מהאוהל הוא נתקע במיכל, שהייתה בדרך לאוהל שלה.
"מיקי, היי," היא אמרה בעצבנות, "הבהלת אותי."
"מצטער," הוא ענה במבוכה. הוא ראה שהיא משקשקת, אבל החליט שזה
יומרני מדיי מצדו להציע לה את המעיל שלו.
"זה בסדר," היא חייכה. הרוח נשבה בשיער שלה, והקור העלה סומק
בלחיים שלה. אפילו בתנאי מזג אוויר גרועים היא עדיין הייתה שיא
השלמות.
"אז..." היא אמרה בחוסר נוחות, "אתה בא למדורה הערב?"
"יכול להיות, את באה?" הוא שאל בתקווה. הוא קיווה שלא שמעו את
זה בקול שלו.
"כן, ברור," היא הביטה מעבר לכתף שלו אל עבר חברות שלה.
"קוראים לי, נתראה במדורה." היא אמרה והתחילה ללכת לכיוון
האוהל. הוא הביט אחריה עד שנעלמה בפנים וחייך לעצמו, מלא סיפוק
עצמי. הם שניהם יהיו במדורה. היא אולי רוצה שהוא יהיה שם.
המחשבות לא הרפו ממנו לשנייה והוא מיהר להיכנס חזרה לאוהל
להחליף בגדים, מזמזם לעצמו שיר שהושמע ברדיו בבוקר של הטיול,
כמה שעות אחרי שהכריזו על עוד פיגוע. הכל היה נהדר - יותר
מנהדר אפילו! הוא היה בעננים! הוא היה כל-כך בעננים, שלא שמע
את הרחש הקטן מחוץ לאוהל שלו וקולות צחקוקים.
נעמה
נעמה חזרה מבית הספר בהרגשה טובה. המבחן המחריד בהיסטוריה שהם
הוזהרו כל השבוע שהולך להיות "ארוך וקשה" (והיה באמת ארוך
וקשה) עבר, ואמנם היא לא רוצה אי פעם לראות את הציון בו, לפחות
היא לא צריכה לחשוב עליו יותר. זה גם היה המבחן האחרון לפני
חנוכה, שאוטוטו קרב ובא. נוסף על כך, היא התעוררה באותו יום
והביטה במראה ודווקא אהבה את המראה שהשתקף אליה, דבר שלא קרה
לעיתים דחופות.
היא פשוט ידעה שזה הולך להיות יום טוב.
היא פתחה את הדלת של הבית וראתה שהמזרון של אבא שלה לא שם.
כנראה הוא בחדר השינה של ההורים שלה. בהתחלה אמא שלה ישנה
בסלון, אבל היו לה כאבי גב, אז אבא שלה עבר לישון בסלון עד
שהוא ימצא דירה ויעבור אליה, שלא נראה שהולך לקרות בזמן הקרוב.
הדד-ליין של אמא שלה כל הזמן נדחה ואבא שלה לא עזב את הבית
עדיין.
"שלום, שלום!" היא קראה לעבר יובל, שהיה מול הטלוויזיה מצייר
קומיקסים, "ומה שלומך ביום נהדר זה?"
"טוב," יובל אמר בקצרה.
"איך היה המבחן במדעים?" היא שאלה אותו, בזמן שארגנה לעצמה
ארוחת צהרים. היא הייתה צריכה קצת כסף, ולכן אמא שלה הציעה
שהיא תעזור לאח שלה בבית הספר, בתמורה לשלושים שקלים לשיעור.
זה היה המבחן הראשון שהיא עזרה לו ללמוד אליו, והם ישבו על זה
יומיים, שעתיים כל יום.
"לא היה לי בסוף," הוא אמר, הקול שלו מתגרה.
"מה?" היא שאלה בהפתעה. "למה?"
"כי לא מצאתי את המורה, טוב?" הוא אמר בכעס. נעמה נשמה עמוק,
וניסתה להזכיר לעצמה שאמא שלה ביקשה ממנה שתהיה יותר סבלנית
איתו.
"בסדר," היא אמרה, שומרת על קול סבלני. "אז תחפש אותה מחר,
טוב?"
"בסדר," העיניים שלו לא זזו מהטלוויזיה. היא רצתה להרביץ לו
כל-כך באותו הרגע.
"אין לך מבחן עוד יומיים באנגלית?" היא שאלה.
"לא צריכים להתכונן אליו, הוא קל," יובל ענה וקם לבסוף מהספה
כדי לשים את הכלים במדיח. נעמה נזכרה באוכל שלה ועקבה אחריו
למטבח.
"אני בכל זאת רוצה שתתכונן אליו, כמו שהתכוננו עד עכשיו."
"אבל לא צריך להתכונן אליו," הוא אמר לאט, כאילו שהוא מדבר אל
ילדה בת חמש.
"אל תדבר אליי ככה!" נעמה הרימה את הקול. "אתה לא תזלזל בי,
כשאני רק מנסה לעזור לך!"
"בסדר, אל תצעקי," הוא אמר בזהירות. "המורה אפילו אמרה שלא
צריך להתכונן אליו."
"אז למה לא אמרת את זה מקודם?" היא שאלה בחשדנות.
"מה, את לא מאמינה לי?"
"לא, אני לא. לא נתת לי שום סיבה להאמין לך עד עכשיו," היא
אמרה ברצינות. בין החבאת סנדוויצ'ים במגירה, לאיבוד ספרים
ונכשלים במבחנים, הוא לא נתן לה הרבה סיבות להאמין לו.
"בסדר!" הוא אמר בכעס. "אל תאמיני לי!"
"אני רוצה שתתכונן למבחן," היא אמרה בקול יותר רגוע.
"אבל אמרתי לך שזה מבחן קל!" הוא היה קרוב לבכי מרוב כעס ורקע
ברגליים שלו.
"בכל זאת, אי אפשר להיות מוכנים יותר מדיי," היא אמרה בשקט.
היום הטוב שלה נהרס.
"אאאאה!" הוא יצא מהמטבח לחדר שלו. נעמה נאנחה כששמעה את הדלת
נטרקת. היא לא יודעת למה קשה לה עם אח שלה, הם כנראה פשוט לא
מסתדרים טוב אחד עם השני. הרבה אחים לא מסתדרים טוב, במיוחד
בגילאים האלה. היא קפצה כשהטלפון צלצל ומיהרה לענות לו.
"שלום?"
"אפשר לדבר עם נעמה?"
"היי," נעמה אמרה בחיוך קצת מדוכא כשזיהתה את הקול של מירב,
החברה שלה. "מה קורה?"
"לא הרבה, מה איתך?"
"הכל טוב, קצת החלפתי צעקות עם אח שלי, חוץ מזה..." היא נשמה
עמוק וניסתה לצאת ממצב הרוח. "יש ''להציל את טוראי ראיין''
בטלוויזיה היום."
"באמת? וואי, רציתי לראות את זה!"
"אני אקליט את זה ואביא לך את הקלטת," נעמה אמרה והוציאה את
הבורקסים השרופים במקצת מהתנור.
"אולי אני אבוא אלייך לישון, נראה את זה ונלך מחר ביחד
לבי"ס?"
"באמת?" נעמה שאלה והיססה. "אני אצטרך לשאול את אמא שלי, אבל
לא נראה לי שתהיה בעיה עם זה."
"אחלה, אז תודיעי לי?"
"כן," נעמה אמרה וחייכה שוב. לפחות היום הזה מתחיל להשתפר.
מיכאל
מיכאל התהלך בסופרמרקט וחיפש משהו להכין לארוחת בוקר. המומחיות
שלו כרגע הייתה חביתה, אבל אם הוא יקנה גם לחם... בטוח יש בבית
של דינה קינמון וסוכר... הוא יכול להכין פרנץ' טוסט...
הוא הלך משורה לשורה עד שמצא את הלחמים. הוא הרים שקית עם לחם
לבן פרוש ושם בעגלה. הוא החליט לקנות לה בנוסף לארוחת בוקר גם
כמה מצרכים חיוניים. הוא גלגל את העגלה לתור האקספרס וחיכה
אחרי מישהי צעירה בתור, שהחזיקה ביד תינוק.
"אמא, אני יכול לקנות את זה?" ילד קטן ומעצבן נדבק אליה.
"בבקשה?"
"מה זה?" היא שאלה בעצבנות והסתובבה לבחון את הידיים של הבן
שלה. הוא החזיק ביד חטיף שוקולד. "כן, שים את זה בעגלה, אבל אל
תאכל לפני שתסיים את שיעורי הבית שלך, מובן?" הילד הנהן וזרק
את החטיף לעגלה. האימא עמדה להסתובב חזרה, כשהיא הביטה במיכאל
ונעצרה.
"מאיפה אתה מוכר לי?" היא שאלה, וגירדה את הראש. היא הייתה יפה
באופן פשוט למדיי, עם שיער כהה אסוף בקוקו מבולגן, עיניים
בהירות ואדומות (כנראה בגלל התינוק הקטן) וגבות שכל הזמן
זזות.
"מיכל?" הוא שאל בפליאה. איזה קטע.
"מיקי!" היא אמרה בהתנצחות. "מיקי קרני... לא ראיתי אותך מאז
התיכון, מה שלומך?"
"טוב, טוב," הוא אמר, עדיין בהלם. "אני רואה שהיית עסוקה."
"מה? אה," היא אמרה והחזיקה את התינוק צמוד יותר. "כן... אז מה
אתה עושה כאן? כלומר, ברור שקניות, אבל לא ראיתי אותך אף פעם
בסופר הזה."
"אני לא גר כאן, חברה שלי כן," הוא אמר בחיוך.
"נחמד," היא אמרה, והתקדמה בתור.
"אז כמה זמן את נשואה?" הוא שאל, אחרי שראה בבירור את הטבעת.
"שש שנים," היא אמרה בחיוך מתגעגע. "התחתנתי עם אורי בסוף."
"נחמד," הוא ענה לה בחזרה בחיוך.
"זה ממש מצחיק שאני פוגשת אותך כאן. לפני שבוע בערך פגשתי
ברחוב את יוני ועכשיו אני פוגשת אותך..." היא חייכה שוב, הפעם
חיוך מבויש. "אף פעם לא הייתה לי הזדמנות להתנצל-"
"אין על מה," הוא ענה מהר מדי, וקימץ את האגרוף שלו חזק מדיי.
"היינו צעירים וממש מפגרים-"
"שכחתי מזה כבר," הוא אמר בחיוך מזויף והצביע בראש שלו לעבר
הקופאית המחכה.
"בכל מקרה- אני מצטערת," היא אמרה והתחילה להעמיס את המצרכים
מהעגלה. "היה נורא נחמד לראות אותך, אולי עוד נתראה?" היא אמרה
בחצי כוונה ושילמה על המוצרים.
"נתראה," הוא ענה כשהתחילה ללכת, גוררת אחריה את הילד הקטן.
"ביי!"
הוא לא ידע למה, אבל לפתע הוא הרגיש כל כך מאוהב בדינה. לראות
את מיכל אחרי כל כך הרבה שנים... משום מה היא כבר לא נראתה לו
כל-כך יפה עכשיו, מאוד רגילה למראה וקצת עצובה, לא הילדה במרכז
העולם כפי שהייתה. הוא היה מזליסט גדול שהייתה לו את דינה -
דינה היפה והמוכשרת... הם נהנו ביחד, ולמרות שהיא הייתה קצת
תלותית, הוא ידע שהם יכולים להסתדר ושיש לקשר הזה עתיד. הוא
עזב את הסופרמרקט עם מיתוס מנופץ ולב קל יותר.
ג'
מיקי
מיקי סיים להתלבש בבגדים חמים לקראת המדורה. הוא בחר את הבגדים
הטובים יותר שהיו לו בתיק, שלא יראה זרוק מדיי. הוא ניגש לפתח
של האוהל, שהיה סגור, ומשך את הריץ'-רץ' למעלה.
האוהל לא נפתח.
מיקי ניסה למשוך שוב ושוב, אך הרוכסן של האוהל לא נפתח. הוא לא
הבין מה לא בסדר באוהל שלו. הרוכסן נתקע? בכל זאת האוהלים האלה
ישנים עם חרא של ציפורים...
הוא שמע בבירור קול צחוק מחוץ לאוהל. לקח לו שנייה להבין מה
שקרה, וכשהבין סוף-סוף קילל בשקט. מישהו נעל את האוהל שלו עם
מנעול מבחוץ. הוא המשיך למשוך ברוכסן וצעק לילדים שבחוץ לפתוח
את האוהל, אבל הם כמובן רק המשיכו לצחוק. "כשאני אתפוס
אותם..." הוא סינן לעצמו, אך הוא ידע שאלה הבטחות סרק. הוא ידע
מי החבורה שתמיד עושה שטויות בטיולים והוא גם ידע שהם רבים
מדיי ושזה לא כוחות.
הוא התיישב על הרצפה בכעס ועצב. הוא לא ילך למדורה הערב, במקרה
הטוב. במקרה הרע, הם ילעגו לו על זה לכל החיים ומיכל לא תרצה
לצאת איתו. הוא חייב למצוא דרך כלשהי לצאת מכאן. הוא יכול
לקרוא לעזרה, אם מישהו יבוא בכלל... לא! זה רק יעשה לו עוד
יותר פדיחות. לא, הוא חייב לצאת מכאן בכוחות עצמו.
הוא התחיל לפשפש בתיק שלו, הוציא את הסבון, משחת שיניים, בקבוק
מים, סכין גילוח, מסרק, ג'ל לשיער, חולצה, מכנסיים, תחתונים...
עד שמצא את האולר שלו. הוא פתח את האולר וניגש לפתח האוהל.
כדאי לו לחתוך את האוהל? הוא באמת צריך שיכתבו לו "ונדליזם"
בתיק האישי? מיקי היסס לרגע, לפני שפתח את האולר והתחיל לחתוך
את האוהל. הוא לא הצליח לעשות יותר נזק מחריץ קטן, והאוהל היה
עבה מדיי כדי לקרוע מהחריץ.
מיקי נשם עמוקות, עייף מהמאמץ וזרק את האולר על המזרון שלו. זה
לא קורה לי, זה לא קורה לי, זה לא קורה לי, הוא חשב לעצמו
ביאוש. הוא לקח לגימה מהמים שלו וניסה לחשוב על עוד דרך פעולה.
הוא הביט מסביב, מנסה לשאוב השראה מהאוהל. תקרה מעוטרת בחרא של
ציפורים, פתח נעול, חלון עם רשתית נגד יתושים...
החלון!
מיקי זחל לעבר החלון ופתח אותו מהרוכסן. הם לא חשבו לנעול את
החלון, המפגרים! הוא בדק לראות אם הראש שלו יכול לעבור- הוא
יכול. השאלה היא אם שאר הגוף שלו יעבור. הוא העביר את הידיים,
אחרי זה את הראש והתחיל להזדחל דרך הפתח, מנסה לכווץ את עצמו
מספיק כדי לעבור. הוא אפילו לא העביר את כל החזה שלו לפני
שנתקע. הוא משך ומשך, שקוע כולו בתוך המאמץ, כך שלא הבחין
במאומה, עד שקולות צוחקים מאחוריו וקור פתאומי גרמו לו לקפוא
לשנייה, לפני שהקדיש את כל מאמציו לחזור לאוהל. הוא נכנס לאוהל
ומיהר להרים את המכנסיים שלו. איך הם לעזאזל פתחו את האוהל בלי
ששמתי לב? הוא ידע שהוא אדום כמו עגבנייה וידע שאם הוא היה
מהאנשים שמסוגלים לצחוק על עצמם, הוא היה צוחק מהבדיחה והכל
היה עובר. אבל הוא לא, וכרגע היחידים שצוחקים בקולי קולות הם
אורי, גיא, איתמר...
ומיכל.
מיכל עמדה שם עם כל הקהל שהתחיל להתקבץ וצחקה. לפתע הצחוק שלה
לא היה נעים ומתגלגל, אלא מכוער ואכזר. העיניים הבוהקות שלה
והיופי שלה רק תרמו לשטניות שהתלבשה עליה. מיקי מיהר לסגור את
הרוכסן של האוהל, לא מסוגל לראות את הפרצופים הצוחקים. הם
המשיכו לצחוק עליו, בזמן שסגר את החלון והסתגר באוהל. הוא
החזיק את ברכיו לחזה והתיישב בכבדות על המזרון שלו, מרגיש
כאילו שתהום נפתחה לו בבטן ומאיימת לבלוע גם אותו.
זהו, החיים שלו נגמרו.
מיכל כל הזמן הזה צחקה עליו מאחורי גבו, לעגה לו. איך הוא יכל
לחשוב שהיא בכלל מעונינת בו! איזה צחוק הוא עשה מעצמו כל הזמן
הזה... מיקי נשכב על המזרון בלי להסתכל וקם במהירות בצעקה. הוא
שכח להחזיר את כל החפצים לתיק ובטעות נשכב עליהם. הוא התחיל
להחזיר אותם למקום בחוסר רצון, סתם כדי לעשות משהו. הוא החזיק
את האולר הפתוח ועמד לסגור אותו ולהכניס גם אותו לתיק. לפתע
הוא נעצר והביט באולר מקרוב, הכסף נוצץ לו בעיניים.
לאט, כאילו מתוך חלום, בלי מחשבה יתרה, הוא פשט את היד. היה קר
באוהל והשערות על ידיו סמרו, אבל הוא לא הרגיש את הקור. הוא
פשוט לא הרגיש. הוא החזיק את האולר ביד ימין וקירב אותה אל עבר
ידו השמאלית. היד שלו רעדה קצת כשהתקרבה אל העור שלו. הוא נגע
עם הקצה החד בעור שלו והרגיש רעדה עוברת לו בגוף. הוא לחץ קצת
ועוד קצת, עד שהרגיש דקירה וראה נקודה אדומה. הייתה לו תחושת
סיפוק אדירה והוא שאב מספיק אומץ כדי להזיז את האולר לרוחב היד
ולעבור עליה מהר בחתך. הכאב היה מעורר, ולפתע התהום שבבטנו
נראתה לו רחוקה ולא קיימת. כל מה שהיה קיים היה הכאב הזה
והרצועה הדקה של שני, שהלכה ונהייתה עבה יותר. הוא הביט
ברצועה, בדם שלו, שהלך להתפשט על פני היד. שום דבר אחר לא היה
קיים, הכל היה רק אדום ומתפשט.
"מיקי, הכל בסדר?"
מיקי דחף מהר את היד והאולר מתחת לשק"ש והביט בחברו יוני
בבהלה. מה הוא בדיוק ראה?
"כן," הוא ענה בקול צרוד ורועד. הוא מישש מתחת לתיק ביד ימין
עד שמצא גרב נקייה ומתחת לשק השינה הוא עטף את היד שלו כמה
שיכל.
יוני נכנס לאוהל וסגר אותו. "אל תיתן למטומטמים האלה להרוס לך
את הטיול. הם עזבו ממזמן, הם סתם השתעממו. תחכה יום-יומיים ואף
אחד לא יזכור את מה שקרה."
מיקי פשוט הנהן וניסה לקשור קשר בגרב, ללא הצלחה. הוא צריך שני
ידיים, או לפחות שיניים. "אתה צודק," הוא אמר בחיוך מזויף.
"אני כבר שכחתי מזה. אני חושב שאני אלך לישון..." הוא שיקר
וקיווה שיוני יבין את הרמז וילך.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא למדורה?" יוני שאל, לא בדיוק יודע
איך לעודד את חברו.
"אני בטוח, אני סתם עייף," מיקי אמר והדגים פיהוק לצורך
העניין.
"בסדר, אני זז. אתה בטוח שהכל בסדר?"
"מאה אחוז. תסגור רק את האוהל אחריך, אבל תנסה לא לנעול," מיקי
חייך וגרם ליוני לחייך גם כן.
"טוב, אז ביי," יוני אמר במבוכה, יצא מהאוהל וסגר אותו אחריו.
מיקי שמט את החיוך והוציא את היד. הוא חיזק את הליפוף מסביב
ליד ועם השיניים הצליח לאחר כמה ניסיונות לקשור קשר חזק. הוא
שכב בצורת עובר בתוך שק השינה, יד שמאל שלו צמודה לחזה שלו.
הוא בכה בשקט לתוך הכרית.
שרה
שרה ישבה בסלון של חברה שלה וצפתה בטלוויזיה. הן צריכות לצאת
למסיבה עוד חצי שעה בערך, אבל הן סיימו להתארגן ולהתאפר מספיק
זמן לפני. שרה הייתה נורא גאה בעצמה - עם העזרה של קרן היא
נראתה נהדר! השיער שלה היה בבקבוקים והאיפור שלה התאים לשמלה.
היא אפילו התאימה את הלק שלה והמגפיים שלה הוסיפו למראה.
הטלפון צלצל, וקרן מיהרה לענות, מכיוון שרק שתיהן היו בבית
באותו הזמן. "שלום? כן? את שרה? רק שנייה," קרן כיסתה את
השפופרת. "שרה, זאת אמא שלך."
"תגידי לה שאני לא כאן- תגידי לה... שאני מתקלחת או משהו," שרה
אמרה מהר. אמא שלה ידעה להרוס לה הכל, היא בטח החליטה ברגע
האחרון שהיא לא מרשה לשרה לצאת למסיבה. היא בטח כבר תמציא
תירוץ: זה במקום חשוך, עם אנשים שהיא לא מכירה, בשעות המאוחרות
של הלילה, מסיבות זה דבר רע ויש בי"ס למחרת. לאמא שלה היו את
כל התירוצים.
"היא במקלחת כרגע ועוד מעט אנחנו יוצאות," קרן אמרה לתוך
הטלפון באי נוחות. כנראה שגם היא שנאה לשקר לאנשים, במיוחד
למבוגרים. "טוב, אני אגיד לה. ביי." היא הניחה את הטלפון. "אמא
שלך רוצה שתתקשרי אליה ברגע שאת יכולה, זה דחוף."
"בטח," שרה גלגלה את העיניים שלה. "אמא שלי כזאת קרצייה - היא
בטח רצתה להגיד לי לא ללכת למסיבה."
"היא אמרה שזה דחוף, אולי כדאי שתתקשרי אליה בכל מקרה?" קרן
אמרה בדאגה.
"בסדר, אני אתקשר אליה, אבל רק אחרי שנצא." שרה אמרה בהחלטיות.
"אני את המסיבה הזאת לא מפסידה."
"אמא?" שרה צעקה לתוך הטלפון מחוץ לאומן 17. הקליטה לא הייתה
משהו, ולא נשארה לה בטרייה.
"שרה? איפה את?"
"מה זאת אומרת איפה אני? אני במסיבה!" שרה התרגזה. לפעמים אמא
שלה יכולה לשאול שאלות כאלה דפוקות.
"את יכולה לחזור הביתה? אנחנו... יש לי... אנחנו צריכות לדבר."
אמא שלה נשמעה מוזר. אויש, היא בטח שמעה על הנכשל שלה
בגיאוגרפיה.
"לא. אמא, את לא יכולה לדבר בטלפון?" שרה רק רצתה לגמור עם זה
כמה שיותר מהר ולחזור למסיבה.
"לא, אני לא יכולה. אני מנסה לתפוס אותך כל היום-"
"הייתי נורא עסוקה," שרה נאנחה. "אמא, אני אחזור לפני חצות,
בסדר?"
"לא, שרה. תקשיבי לי-"
שרה לא שמעה יותר כלום. היא הסתכלה על הפלאפון וראתה שנגמרה לה
הבטריה. "נו, טוב," היא אמרה וחזרה למסיבה.
זאת הייתה המסיבה הכי טובה אי פעם! היא הייתה בעננים ממש בזמן
שתפסה טרמפ הביתה סמוך לחצות. הילד הכי חמוד בשכבה מעליה רקד
איתה ועשה לה עיניים כל הערב. היא מקווה שמחר בבי"ס הוא יציע
לה חברות... יש לה המון חברות וידידים חדשים והמעמד שלה עלה
פלאים. ממחר הכל הולך להשתנות, היא פשוט ידעה. כל העולמות
נפתחו לפניה.
היא פתחה את הדלת של הבית וראתה שהאור דולק. שיט! אמא שלה בטח
כועסת עליה, על השעה המאוחרת. היא ראתה את אמא שלה ואחיותיה
בסלון, שקטות. אבא שלה היה צריך לחזור מהעבודה כבר, הוא כנראה
ישן או משהו.
"מצטערת שאיחרתי," שרה אמרה בהתנצלות. "המסיבה התאחרה ו-"
"שרה," אמא שלה עצרה אותה. שרה פתחה וסגרה את הפה. היא אף פעם
לא ראתה את אמא שלה כך והקול שלה נשמע שבור. זה לא יכול להיות
רק מאיחור קטן או נכשל בגיאוגרפיה.
"מה קרה?" היא שאלה בלחש, מביטה מאמה, לאחיות שלה, מרגישה את
הלב שלה פועם בחוזקה. הייתה לה הרגשה שהיא לא באמת רוצה לדעת.
"היה היום בבוקר פיגוע ברח' יפו," אמא שלה אמרה והתקרבה אל
שרה. "אבא שלך-"
"לא," שרה אמרה ונענעה את ראשה. "לא!" היא הרגישה דמעות צורבות
בעיניים שלה ולפני שהבינה מה קורה היא הייתה בתוך חיבוק ונתנה
דרור לדמעות שלה, שהשתלטו על הגוף שלה. הכל הסתובב וכאב וצרם
וזעזע. היא הרגישה רגשות אשמה על שהשיחה האחרונה שלה אתו הייתה
שקר. היא הרגישה כאילו שדקרו אותה בסכין בבטן, כאילו שעקרו לה
את הלב. אבל מצד שני, הרגישה ריקנות טוטאלית. היא נשארה
בחיבוק, נאחזת בו כבקרש הצלה, מרגישה חנק בגרון. הדמעות המשיכו
להרעיד את כל הגוף שלה.
דינה ומיכאל
"אתה מוכן?" דינה שאלה בחשש.
"כן," מיכאל השיב ויצא מהחדר שלו.
"אתה מתכוון ללבוש את זה?" היא שאלה בספקנות. הוא לבש ג'ינס
כחול דהוי וחולצת הדפס.
"כנראה שלא," הוא נאנח. "תזכירי לי שוב למה אני צריך
להתגנדר?"
"כי אנחנו אוכלים סעודת שישי מסורתית אצל אמא שלי," דינה
הסבירה בפעם האלף. "אם לא תמהר, אנחנו נאחר!"
"בסדר, בסדר," מיכאל הרים ידיים בהכנעה וחזר להחליף בגדים.
"אולי פשוט תבחרי משהו שמקובל עלייך ותחסכי זמן?" הוא שאל ספק
ברצינות. דינה נכנסה לחדר שלו, בחרה חולצת כפתורים אפורה ומכנס
יפה שחור ושמה אותם על המיטה. מיכאל סגר את הדלת והתחיל
להתלבש.
"זה לא כאילו שיש שם משהו שלא ראיתי כבר," היא התגרתה בדלת
הסגורה. "אז מה אתה מתבייש?"
"אני לא מתבייש," מיכאל ענה כשחזר, ונישק אותה ארוכות. "אני
פשוט מתלבש מהר יותר כשאני לא... מוסח." הוא חייך אליה
בשובבות. דינה צחקה, וחלק מהמתח אצלה השתחרר.
"זזנו?" היא שאלה והחזיקה את המרפק שלו.
"זזנו," הוא הסכים, כיבה את האור ונעל את הדלת.
"אז מאיפה אתם מכירים?" אמא של דינה שאלה, אחרי שעשו קידוש
והמוציא.
"הוא היה מטופל שלי," דינה חייכה, בזמן שהעבירה את הסלט.
"טיפלתי בו כשהיה בביה"ח."
"מה קרה לך?" תמר שאלה, בין ביס למשנהו.
"נפלתי במדרגות," מיכאל אמר במבוכה. גלית גיחכה, אבל לא אמרה
כלום.
"אז, מה אתה עושה?" עינת שאלה מהמטבח. היא הלכה לרגע להביא את
המנה העיקרית.
"אני עורך גרפי," מיכאל אמר. היה לו חם והוא הרגיש כאילו שהוא
בראיון עבודה. דינה ראתה את המבוכה שלו, והחזיקה את היד שלו
מתחת לשולחן. היא חייכה אליו את החיוך המקסים שלה, לפני שלקחה
לגימה מהמים שלה.
"כמה זמן אתם יוצאים?" אמא של דינה המשיכה בשלה. היא פתאום
הזכירה לו את המפקד המפחיד מהצבא שגרם לך להשתין במכנסיים.
"אמא!" דינה אמרה. "תפסיקי עם החקירה הזאת!"
"אשמתי שאני רוצה רק את הטוב ביותר עבור השרה'לה שלי?" כולם
השתתקו לפתע והייתה תחושה לא נעימה בשולחן.
"קוראים לי דינה, לא שרה," דינה אמרה בתקיפות שקטה. האחיות שלה
המשיכו לאכול בשקט ומיכאל לא התערב.
"בשבילי את תמיד תהיי שרה," אמא שלה אמרה במין התייפחות.
"אז עורך גרפי, מה?" גלית אמרה, לאחר שלא יכלה לסבול את
האווירה. "אז מה בעצם אתה עושה?"
שאר הערב המשיך באווירה קלה יותר, למרות שאמא של דינה המשיכה
לחקור את מיכאל. האחיות שלה התחבבו עליו מהר וכשהם עזבו מיכאל
היה במצב רוח די מרומם. אבל במבט חטוף הוא הבין שדינה לא שותפה
למצב רוח שלו.
"את בסדר?" הוא שאל, ומיהר לעטוף את המעיל מסביבו. נהיה קר
בלילה.
"כן..." היא אמרה במין ריחוק כזה, כאילו שהיא בעולם אחר.
"את רוצה לדבר על זה?" מיכאל שאל, והחזיק לה את היד. זה היה
ערב יפה, מלא בכוכבים עם צינה קלה, ערב נורא רומנטי. הוא רצה
לחלוק את הערב הזה עם דינה. הם התקרבו לדירה שלה והוא החליט
שאם היא לא אומרת שום דבר כשיגיעו לבניין, הוא ישכח מכל
הסיפור, הוא לא יכפה עליה שום דבר.
"כשהייתי בת 12-13 אמא שלי גילתה את הדת," דינה אמרה בקול
חרישי, בלי קשר לשום דבר. היא נעצרה והביטה בו, העיניים שלה
מתמלאות בדמעות. "שרה זה השם שאמא שלי קראה לי," היא הסבירה
ופנתה להביט בשמיים. "אבא שלי רצה את השם דינה ולכן קראו לי
שרה דינה כהן. אחרי שאבא שלי נהרג, רציתי להיקרא דינה," היא
משכה בכתפיה, שרעדו מהקור. "אני לא יודעת אם עשיתי את זה לזכר
אבא שלי או כדי להתנקם באמא שלי," היא בכתה, ומיכאל החזיק אותה
בחיבוק חזק, נותן לה להוציא את הכל החוצה.
"בואי, ניקח אותך הביתה," הוא אמר ועזר לה לעלות במדרגות לדירה
שלה. היא נאחזה בו. היא הרגישה תמיכה ואהבה ולא רצתה לעולם
לשחרר את האחיזה שלה.
נעמה
נעמה סידרה את הבית, ניקתה את הרצפה, עשתה ספונג'ה, שאבה אבק,
קיפלה כביסה - הכל עשתה כדי שאמא שלה תיתן לחברה שלה לישון
אצלה. המצב בבית לא היה משהו. ההורים שלה רבו כל הזמן, מועד
העזיבה של אבא שלה כל הזמן הלך והתרחק והיא הרגישה חנוקה. היא
ממש הייתה צריכה את זה, לבלות קצת זמן איכות עם החברה שלה,
להתבכיין קצת ולשפוך את הלב. בנוסף לכך, היא ממש רצתה לראות את
הסרט הערב.
הכל היה מאורגן. היא הוציאה שני שקי שינה, אבא שלה יישן בחדר
שלה הערב, והן יישנו בסלון. ברגע שהיא החליטה שהכל מוכן, היא
ארזה תיק ויצאה למכון כושר. היא לא ממש ידעה מה היא עושה שם.
היא לא נהנתה שם ולמרות שהלכה פעמיים-שלוש בשבוע ועשתה הכל כפי
שצריך, היא לא הרגישה או ראתה שיפור כלשהו. היא שקלה כמה פעמים
להפסיק והחליטה לדחות את ההחלטה עד שהמנוי לחצי שנה נגמר.
היא הוציאה את העצבים שלה על ההליכון. היה לה חרא של יום בבית
הספר. המורה שלה הביכה אותה לפני כולם כשהשתמשה בה כדוגמא, היא
שכחה את ארוחת עשר שלה בבית והם רצו 1,000 מטר בספורט. היא
הייתה הרוגה, עצבנית ולא במצב רוח טוב. אמא שלה במיוחד הרגיזה
אותה - היא כל הזמן התייחסה אליה כאל מובן מאליו. ברור שלנעמה
יש מספיק זמן לקרוא את כל ההסברים על הטלפון החדש, זה לא כאילו
שיש לה מבחן במתמטיקה שהיא לא מוכנה אליו, או זימונים לחיל
החינוך.
היא סיימה במכון כושר בהרגשה יותר טובה. היא שרפה יחסית הרבה
קלוריות היום, יותר ממה שאכלה בארוחת בוקר וצהרים ביחד, לא שזה
היה הרבה מלכתחילה. היא שנאה אנשים כמו אמא שלה, שיש להם גוף
טוב וחטוב. היא הרעיבה את עצמה, הלכה למכון כושר והיא בקושי
הצליחה לרדת חמישה קילוגרמים עלובים. היא הלכה הביתה ברגל
והוציאה את הפלאפון שלה. היא חייגה לחברה שלה ולגמה מבקבוק
המים שלה. התחיל לרדת גשם, אבל לא היה לה מעיל, אז היא כיסתה
את הראש עם המגבת שלה. היא בטח נראתה כמו יצורה.
"הלו?"
"מירב?"
"היי."
"היי!" נעמה חייכה לתוך הטלפון, ופנתה לתוך החנייה שלהם. "אז
מתי את רוצה לבוא אליי?"
"אז זהו, תשמעי..."
נעמה הרגישה כאילו שהלב שלה שקע לאזור הבטן שלה. "מה?"
"אני לא יכולה לבוא אלייך, רק לפני חצי שעה הבנתי שיש לי מבחן
מחר בערבית ועבודה להגיש עוד יומיים."
"את יכולה ללמוד אצלי," נעמה אמרה, ההרגשה הכבדה עדיין שם.
"אני ממש מצטערת, אבל אני לא יכולה, אני ממש חייבת ללמוד - זה
מה שאני עושה עכשיו." הקול שלה באמת נשמע מתנצל, אבל זה לא
עזר.
"אבל אני ניקיתי את הבית והכל," נעמה אמרה, לא מאמינה. "זה היה
רעיון שלך בכלל!"
"אני יודעת ואני כל-כך מצטערת!" נעמה עלתה לאט-לאט במדרגות של
הבית שלה, הצעדים מהדהדים בקירות.
"טוב, מה את רוצה שאני אגיד?" נעמה כעסה. היא ניקתה את הבית
יותר משעה, אחרי שמירב הזמינה את עצמה אליה בלי התראה מוקדמת.
"תגידי לי שאת סולחת לי?" מירב שאלה, אחרי שפירשה נכון את נימת
הדיבור של חברתה.
"נדבר," נעמה ענתה באדישות. "ביי." היא ניתקה עליה את הטלפון
ונכנסה לבית. היא עמדה במסדרון. אף אחד אחר לא היה בבית, והיא
הרגישה נורא. היא רצתה לצעוק, לקלל, לבעוט, להשתולל...
היא בעטה בקיר בעצבים והפילה על הראש שלה תמונה. המסגרת נפלה
על הרצפה והזכוכית התנפצה. נעמה צחקה-בכתה בזמן שהחזיקה את
הרגל הכואבת שלה, נצמדה לקיר וגלשה לרצפה. היא ישבה שם במסדרון
ולא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא ידעה שכנראה נכנסו לה זכוכיות
ליד, אבל היא לא הרגישה אותם או שמה לב אליהם במיוחד. היא ראתה
את התמונה על הרצפה, והושיטה אליה יד בסקרנות. היא הביטה
בתמונה וצחקה שוב. זאת הייתה חייבת להיות תמונה של ההורים שלה
ביחד, יחי האירוניה...
היא הוציאה את התמונה מהמסגרת השבורה והביטה בה יותר מקרוב. הם
נראו שם כל-כך צעירים ואוהבים - מה קרה להם מאז? אנשים יכולים
פשוט להפסיק לאהוב אחד את השני? אולי הם אף פעם לא ממש אהבו
אחד את השני? יש דבר כזה אהבת אמת - יש נישואים שמחזיקים מעמד?
נעמה הפכה את התמונה וראתה בכתב יד (כנראה של אמא שלה): "מיכאל
ודינה קרני" ואת תאריך הצילום, שהיה לפני חמש עשרה שנה בערך.
היא הביטה בזוג הזר הזה שוב ולא האמינה שאלה ההורים שלה. האישה
המחייכת בתמונה לא נראתה ממורמרת בכלל, והאיש שמנשק לה את
הלחי... זה האבא חסר הרגשות שלה?
היא הצמידה את התמונה אל החזה שלה, והמשיכה לשבת שם במסדרון.
לא היה לה כוח לזוז, לחשוב, לנשום אפילו. היא לא רצתה להתמודד
עם הכל, היא רק רצתה להישאר איפה שהיא, נשענת על הקיר הנחמד
הזה, עם התמונה ביד אחת, זכוכיות ביד השנייה, ובכי בלתי נשלט.
היא נתנה פורקן לרגשות שהיו מודחקים אצלה כבר כמה שבועות,
חודשים אפילו, ופשוט המשיכה לבכות. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.