מוזיקה. אורות. צלילים. הכל שם, הכל מושלם. צמא, כל כך צמא.
רוצה לצאת מבין האנשים, לחפש מים, אבל המוזיקה קוראת לי,
רוקד.הכל חשוך והכל מואר האורות נוצצים בצבעים שלא ראיתי הכל
שמח, אנשים מרוחים חסרי פנים, צמא, עייף, רוקד. מופרע.
שבוע עובר, מסיבה בניצנים, שוב חי עם המוזיקה. אפילו הפסקתי
לשמוע מוזיקה סתם ככה, זה לא אותו הדבר, אסיד משנה הכל, החיים
פתאום מלאים בצבעים, אני חי הכל, רואה את הרוח ואת האוויר.
בפעם השנייה בחיים שלי, אני באמת חי.
עובר שבוע ועוד מסיבה, שם ניירות קטנים על המצח, מתחיל לרקוד
לאט, העולם מתעורר אלי, מחבק אותי חזק חזק ולא נותן לי לברוח,
הוא אוהב אותי.
מתעורר על ספסל בגן ציבורי בת"א ונזכר בפעם, כשהכל התחיל. קם
ועומד ליד הכביש, מנסה לתפוס טרמפ. מכונית עוצרת, נכנס, "מאה
שקל" אני זורק אליו והוא כבר מפשיט אותי, הידיים שלו קרות ואבל
אני כבר לא מרגיש, אקט קר ודוחה, רק גוף, אנשים בלי פנים, הוא
מעלי, נכנס, גומר, יוצא. ניסה לתת לי נשיקה, אבל לא הסכמתי,
בלי פנים. זרק לי מאה שקל והמשיך לנסוע. עוד אחד מגיע, רק
מציצה, חמישים שקל. יורד, גומר, הולך.
מחט נכנסת לווריד והנוזל הקר כבר בתוכי, העולם משחיר לאט לאט
ואני נרדם. הכל שחור ואני שוכב, העולם כבר לא אוהב אותי. חי את
המוות, חי בתווך קליפה ריקה. שונא את עצמי, אבל אוהב את המוות.
זה מה שנשאר בסוף.
מתעורר לתוך הלילה ועוצם עיניים כדי לראות את החושך. זהו, אני
מפסיק. אני רוצה לאמא, אני רוצה הביתה, דמעות יורדות באיטיות,
כמוני, רק שאצלי זה עולה חמישים שקל.
כל הגוף כואב ואני יושבת במקום מתנדנד, שהכאב יפסק. תעשו שהכאב
יפסק לי. מנה, שובר קריז. נרדם לתוך החושך, העולם לא אוהב אותי
בכלל.
מתעורר שוב כדי לחיות את המוות, עוד מאה שקל ועוד מכונית
שנוסעת הלאה, קצת קריסטל, "זה חזק, תיזהר" ככה הוא אמר לי, אבל
זה הפסיק את הכאב. אורות מתקרבים, אני מתקרב לכביש, מנסה לעצור
אבל הוא לא מאט, אז הלכתי עוד טיפה, הוא היה כל כך רחוק. רעש.
נרדם.
מתעורר. אורות כחולים ואדומים, רעש, הרבה רעש. כמו מסיבה, אני
רוקד והגוף לא זז, עייף, צמא, לא זז. עוצם עיניים כדי לראות את
החושך והכל כל כך שקט עכשיו, אפשר לישון.