מחר כשתצא, תשאיר אותי לבד. מישהו אמר לי פעם שזה לא משנה. שגם
אחרי שהוא חי עם חברה שלו כבר ארבע שנים, הוא יודע שבסופו של
דבר, כל אחד מאתנו תמיד יהיה לבד. הוא הסביר לי שגם כשהוא
מתעורר לידה כל בוקר, באותה שניה שבין השינה לערות, בדיוק שם,
הוא לגמרי לבד. וכך גם באותו חלקיק שניה בלילה, בדיוק לפני
שהוא נרדם, ולא משנה אם היא בזרועותיו, או הוא בזרועותיה. לא
משנה אם מבחינה גופנית הם הכי ביחד שאפשר, בתוך הראש, הוא תמיד
לבד. הוא צחק ואמר שהוא מקנא במשוגעים ששומעים קולות,
בסכיזופרנים, כי הם לא לבד. מצד שני, הוא היה כבר אחרי חמישה
ליטר של בירה בערך, אז אולי לא צריך לקחת אותו יותר מדי
ברצינות.
אבל אתה, שנוסע למקום רחוק ומסוכן, משאיר אותי לבד. כי גם אם
אותו בחור צדק, אז בשנייה שבאה מיד אחרי זו שבה אתה לבד, אני
מייד חושב על להתקשר אליך, או מתי ואיפה אני אראה אותך היום,
ועל הדברים שאני רוצה לדבר אתך עליהם, ולספר לך. הפרטים הכי
טריוויאליים ומשמימים בחיים חסרי הברק שלי, התגובות
המלודרמטיות שלי לאירועים זניחים, כאלה שאפילו לא ראויים
להתקרא 'אירועים'. את כל אלה אני אספר לך. ואתה תקשיב בסבלנות.
תבין. לא תלעג. תרד עלי כשצריך, בדיוק במידה הנכונה, תצחק עלי
בציניות הבוטה וגסת הרוח שלך, אבל בדיוק במידה הנכונה. בדיוק
מספיק כדי להראות לי את הגיחוך והפתטיות שיש בי לפעמים, את
הטיפשות שמאפיינת לעתים את ההתנהגות שלי, אבל בלי שמץ של
התנשאות, בלי לשפוט ולנסות לשנות אותי, ובעיקר בלי לפגוע.
ואז תספר לי מה עובר עליך. לפחות חלק ממה שעובר עליך. הרי אני
יודע שאתה לא תמיד מספר לי הכל. שישנם דברים שאתה עדיין חושש
לספר לי. דברים שאתה חושש לבטא בקול, במילים. דברים שבתוכך
שמפחידים אותך, כשאתה יושב לבד עם עצמך בחדר ושומע ג'ון קייל
או טום ווייטס או משהו מדכא אחר. ואז אתה שותה ונרדם. לפעמים
בדמעות. ולמרות שאתה לא מספר לי על זה כמעט אף פעם, אני יודע.
אני לא תמיד יודע מה עובר עליך, אבל אני יודע שמשהו קורה. שעוד
פינה אפלה בנפשך המיוסרת נחשפה. אולי אפילו לא משהו חדש, אלא
סתם מקום בתוכך שהצלחת לשכוח, להדחיק, ואיכשהו תעית שוב
בשיטוטיך הפנימיים והגעת אליו. כמובן שאני לא יודע בדיוק מה
מטריד אותך, מה גילית בחיטוט הפנימי הבלתי פוסק הזה, אבל זה רק
כי אני מרוכז מדי בעצמי, בחיטוטים שלי, ואולי גם כי אתה פשוט
כזה בנאדם. סגור. לא בוטח. לא לחלוטין, בכל אופן.
וכשיצאנו היום לשתות קצת, להספיק לצאת עוד פעם לפני שאתה נוסע,
התנהגנו שנינו כאילו כלום. דיברנו, מן הסתם, על זה שאתה נוסע,
ואיך יהיה שם, ומה יקרה כאן, בחיים הרגילים שלנו, עד שתחזור.
אבל רק עכשיו, כמה שעות לפני שאתה נוסע, אני מתחיל להבין עד
כמה אני תלוי בך. עד כמה החיבור שלי לחיים ה"מציאותיים", אלה
שכנראה מתנהלים להם מחוץ לראש שלי מבלי לייחס לי חשיבות מרובה,
עובר דרכך. דרכך ודרך עוד בנאדם או שניים. פתאום אני רואה את
עצמי עומד חסר אונים מול המציאות, לא מבין, לא יודע, מה לעזאזל
אני אמור לעשות עכשיו. וזה מפחיד אותי עד אימה.
אז נכון, שוב אני חושב רק על עצמי, ולא עליך ועל מה שצפוי לך,
ועל זה שגם אתה תהיה לבד. אבל כרגיל, גם את זה אני רוצה לספר
לך. כי אני יודע שלא תיעלב, שלא תיפגע מזה שאני רואה את הדברים
מהמקום שלי. כי אתה יודע, בדיוק כמוני, שאי אפשר להיכנס לראש
של בנאדם אחר ולהבין באמת מה קורה אצלו, ואיך הוא רואה את
הדברים. כולנו תמיד לבד, בתוך הראש, וכל השאר זה הסחת דעת.
ולמרות זאת אני מנסה להכניס אותך לתוך הראש שלי. שתבין, שתדע
בדיוק מה אני חושב ומרגיש. אני לא יודע ממה נובע הצורך הזה.
אולי פשוט בגלל שאני אוהב אותך, אתה הרי החבר הכי טוב שלי.