חמישה לשתיים עשרה. אתה בחוץ, לבד עם הכלב.
מחכה שהזמן יעבור, שיתחלף התאריך, שתוכל לראות את הכלב מחרבן
לך לתוך היומולדת.

אנשים יתקשרו אליך במשך כל היום. אנשים שלא שמעת מהם כבר יותר
מדי זמן, אנשים שאתה כבר לא רוצה לשמוע. פתאום הם נזכרים בך,
נחמד מצידם. אתה תשנא אותם רק בלב, במציאות תחייך ותגיד יפה
תודה. תתעלם מהעובדה שלא תשמע מהם שוב בשנה הקרובה. זה הם
הצבועים, לא אתה. לא?
לא כולם יתקשרו, יהיו תמיד את אלה שכאילו יתעלמו. הם כבר
המשיכו הלאה, ואתה, אתה עדיין נשארת שם, מאחור. מחזיק בציפייה
הזאת שאולי הם עוד זוכרים אותך. אם לך עדיין אכפת, איך זה שלהם
לא?

בבצפר כולם יחייכו אליך. אנשים שאף פעם לא דיברת איתם פתאום
יחבקו אותך ויגידו מזל טוב. אתה יודע שמחר כשתעבור לידם הם שוב
יתעלמו. החברים שלך, ינסו להראות כאילו היום הזה מיוחד ורק
שלך, כדי שזה יהיה ברור לך ולכולם הם ילכו לשבת עם מישהו אחר.
ככה בטוח תרגיש הרבה יותר רצוי. אולי, אם יתחשק להם להיות
נחמדים הם אפילו יקראו לך, ויזרקו עוד איזה מזל טוב על הדרך.
גם אליהם אתה רק תחייך, וברור שתגיד יפה תודה. אתה לא תתן להם
לחרבן לך את היומולדת, זה היום שלך.

במשך היום, אף אחד לא יבוא. כי מי באמת יזיז את עצמו במיוחד
בשבילך?
אתה רק תחזיק בטיפת תקווה הזאת, שלמישהו עוד אכפת. אתה תדבר עם
עצמך, תסביר.
זה לא אומר כלום שאין כאן אף אחד כרגע, הרי למי שאכפת באמת
אכפת כל השנה, לא רק ביומולדת. זה סתם תאריך. אתה כמעט
ותשתכנע, אבל על מי אתה עובד כאן? אתה יודע, שלמרות שאכפתיות
ביומולדת זו צביעות, אתה עדיין רוצה אותה.

אתה תסתכל במבט לאחור, תחשוב שהיה לך יומולדת עלוב. אבל רגע,
היא באמת הייתה כל כך מחורבנת? בכל זאת, הביאו לך בלונים, וקנו
לך מתנות, וקיבלת המון חיבוקים, ואיחולים, וגם באו לבקר, והיית
במרכז, והוצפת בטלפונים, ובאמת שלא היית רגע אחד לבד.

אתה יודע שמחר כל זה יעלם.
ואולי באמת עדיף לך שזה לא היה.

חמישה לשתיים עשרה. אתה בחוץ, לבד עם הכלב.
מחכה שהזמן יעבור, שיתחלף התאריך, שתוכל לראות את הכלב מחרבן
לך את היום הזה הלאה.