שמי אביטל.
נולדתי, אפוא, לפני 18 וחצי שנים בעיר עפולה לזוג הורים שמחים
ומאושרים.
בלי בעיות וכמו כל ילד או ילדה במדינתו היקרה לי מפז, אני
חיילת, מדריכת חי"ר בצבא ההגנה לישראל, מלמדת ילדים תמימים בני
18-19 איך להרוג, איך להגן על עצמם ואיך להיות הכי טובים במה
שהם עושים.
לא היה כלי נשק שלא יצא לי לירות בו.
מאג, אם 16 קצר, ארוך, מגודל מה שלא תרצו - על הכל עברתי. את
כל הידע שצברתי אני מעבירה להם, לאותם חבר'ה בני גילי שהולכים
להתעמת על חייהם בשביל המדינה הזאת, בשביל פיסות האדמה יקרות
הערך שנמצאות (או שלא בדיוק נמצאות) בבעלותנו.
ולחשוב שהכל התחיל מהגדנ"ע. בעצם, נחזור יותר אחורה...
הכל התחיל כשנחשפתי לצבא, כשנחשפתי למה שקורה במדינה שלנו,
כשידידים שלי התגייסו וחזרו בשוק גמור ממה שהולך שם, ממה שהולך
מחוץ לבועה הקטנה שלנו שנקראת ארץ ישראל, אך כל זאת ועוד בתוך
גבולותיה...
כפי שכבר הזכרתי, אני חושבת שהרעל התחיל לטפטף עוד כשהייתי בת
17 - ילדונת שהעיסוקים העיקריים שלה היו החבר והבגרויות, ואיך
להיפטר מהמחזור החודשי שלא יפול על תאריכי הבומבמלה...
בדיוק חזרנו מגדנ"ע של 5 ימים מלאי התלהבות ורצון להתגייס
ולשרת את המולדת.
חזרנו עם יותר ידע, טווחנו, למדנו היסטוריה אסטרטגית ועל כלי
הנשק השונים, וכן דיברנו על המצב... ובין כל הדברים האלו חשוב
לי מאוד לציין אותו שיעור טוהר הנשק שהשפיע עלי. בעצם, מאותו
הרגע הוא השפיע לי על החיים.
המפקד שלי סיפר לנו על מקרים שבעצם חייבו חיילים להתמודד עם
האינטואיציה וללכת נגד כל רציונל חופשי שהם האמינו בו מטבע
אופיים, מטבע זכויות האדם, ולא לירות באוייב גם אם הוא פגע בך,
אם הוא חסר ישע.
עוד דבר שחשוב לי לציין הוא שלפני זה ידעתי מה אני רוצה לעשות
- ידעתי שאני רוצה תפקיד אתגרי, ידעתי שאני רוצה להתעסק עם
כלי נשק.
ידעתי שמה שאני עושה עכשיו יהיה התפקיד בשבילי בה' הידיעה.
אבל אותו שיעור, אותו שיעור שיתק אותי. המפקד ניסה להעביר
לצוות מתודה על מה האסוציאציה הראשונה שעולה לנו לראש כשאנחנו
מחזיקים ביד אחת מכלול של רובה, ומן הצד השני פרח... זה שיתק
אותי.
הבנתי, אבל לא הבנתי. המציאות העגומה בה אנו חיים התחילה, אבל
רק התחילה לחלחל בי. הרגשתי את אותה התמימות, את אותו הרגש
להערכת חיי האדם נכרך תחת צעיף שחונק אותו יותר ויותר ומראה לי
עד כמה באמת לא הכל ורוד, עד כמה המציאות שלנו היא מעורפלת
וחסרת מעצורים, עד כמה השלום וכל מה שידעתי לצעוק בשבילו עד
עכשיו הוא בגדר אוטופיה.
מרוב הכעס, חילחל בי גם העצב... העצב שהוביל עמו בילבול - למה
בעוד שנה בחורה בת 18 צריכה ללמד חבר'ה בני 18 איך להרוג,
או אולי, איך להגן על עצמם? חברה בני 18 שלא הספיקו לסיים את
התיכון, את החברים שלי, ללמד אותם איך לירות ברובה ולהתרגל
לריח אבק השריפה.
היום, היום אני מבינה עד כמה המילה טוהר ונשק הינן מילים
שחוברו יחד בסמיכות.
עד כמה, במציאות של היום, הן כן משלימות זו את זו בדיוק כמו
שהפרח השלים את המכלול והמכלול את הפרח...
היום אני מבינה שאם לא אני אלמד אותם איך להגן על עצמם, הם
ינבלו. היום אני מבינה שהבועה שלנו לא תחזיק מעמד הרבה זמן ללא
אותו הנשק, ללא אותם אנשים המפעילים אותו ומגנים על עצמם.
היום אני מבינה למה באמת התפקיד שאני עושה משרת את המולדת,
היום אני מבינה על מה כולם מדברים כשהם אומרים: תתגייסו לצה"ל
כי המדינה הזאת צמאה להגנה שלכם.
