אני מרגיש את הרוח המהירה, חמה על פניי. אני נזכר בילדות, בגיל
הגן - משחק תופסת עם החברים, רץ בין מגלשה לארגז חול. ברקע אני
שומע את הגננת קוראת בשמי, את הצחוק של יניב כשעוד היה ילד.
אני רואה אותו מחייך מולי את אותו חיוך תמים, בתקופה עוד לפני
שהתחיל לדאוג. השמש מאירה על שנינו, מתרוצצים שם ברחם הגן,
מוקפים בגדר הכחולה. היא עדיין כחולה. התמונה נמוגה ונעלמת
מעיניי.

ריח בושם עולה באפי. אני נזכר בחברה הראשונה שלי, בפגישה
הראשונה שלנו. הייתי אז בן 16, כל כך התרגשתי - לא יכולתי לחבר
שני משפטים. היא אמרה בחיוך נבוך שחשבה שזה חמוד. מביט בשמלה
שהיא לובשת, איך הייתה יפהפיה. אני זוכר את הבושם שלה, הניחוח
החזק שלו מילא את נפשי. כל התקופה שבה היינו יחד עוברת מול
עיניי: שנה, שבעה חודשים, שבועיים ויום. אני מסוגל לשחזר בראשי
כל יום שפגשתי אותה, כל נשיקה, כל נגיעה. פתאום עולה הפרידה
שלנו, הדמעות שלי, הליטוף שלה. לא אהבתי עוד אף אחת כמוהה,
אהבה ראשונה. קולו של כלב הנובח מהרחוב ההומה.

נביחה נוספת, ואני נזכר בכלב שלי. הוא היה איתי מכיתה ז', יניב
הביא לי אותו ליום ההולדת, איך שההורים שלי כעסו עליו בגלל זה,
אני כל-כך שמחתי. כשהיה גור היה פוחד מהצל של עצמו. כשגדל היה
למלך השכונה, היינו יחד למלכי השכונה. הוא היה מחכה לי ליד
החטיבה בכל יום בשעה שסיימתי, אחר-כך ליווה אותי לתיכון. לפתע
מרגיש את רגליו החזקות קופצות עליי כשחזרתי אחת לשבועיים
מהצבא. את הלשון הרטובה שלו מעירה אותי בשבת בבוקר, דוחף אותי
מהמיטה -כעסתי עליו, אהבתי אותו. לפתע דמעה, והוא חוזר הבייתה
גורר את רגליו, אחרי שאכל דבר מה שמצא ברחוב. כל הטיפולים
הרפואיים שעברתי איתו, בית החולים לכלבים אותו ביקרנו יחד. אני
זוכר את הרופא שהמליץ להרדים אותו, את השני שהמליץ את אותו
הדבר, את השלישי והרביעי. איך הונח בארגז קרטון, ונקבר בוואדי,
שומע את את נאום הספידה של יניב.

טעם מתגלגל על לשוני, טעמו של קינוח במסעדה האהובה עליי. אני
נזכר ביום בו הצעתי נישואין. ידיי רעדו כאשר חיכיתי לסוף
הקינוח. מבטה אומר "כן" עוד לפני שפתחתי את פי. היא ידעה. חברה
הטוב, חברי הטוב ביותר, הלשין עליי. אותו הלילה, אני לא מצליח
להרדם. חודשיים מואחר יותר החתונה, שמלה לבנה, ריקודים עד
הבוקר, ראש כואב וחיוך שנפרש על פניה, על פנינו.
נוסעים יחד לבית החולים - באמצע הלילה העירו אותנו הצירים.
היינו בבית החולים עשר שעות לפני הלידה. פרצופו החמוד, הידיים
הכל-כך קטנות של בני. בשר מבשרי. החיוך הראשון, הצעד הראשון
שעשה, הפעם הראשונה שקרא לי "אבא". היה מתחמן אותי, היה אוכל
רק מתוקים, אהבתי אותו כל-כך, לא יכולתי להגיד לו לא. איך
השליט סדר בבית, הקטן. איך חיכיתי לראות אותו כשחזרתי כל יום
מהעבודה. את פניו התמימות כשישן. המראה מתחלף במראה הרחוב
המתקרב במהרה.

מבטי ננעל על מכונית שעוברת, אני נזכר ברכב שלי. המכונית
היחידה שקניתי חדשה. הנסיעה הראשונה שלנו יחד, אשתי מדברת על
להרחיב את המשפחה, אני מחייך ומגניב אליה מבטים בכל עצירה.
תכננו את העתיד באותה נסיעה. למחרת אנחנו נוסעים לתל-אביב, פעם
ראשונה שהקטן רואה את הים. איך פחד מהגלים, שיחק עם החול ובנה
ארמונות קטנטנים. בשבוע השלישי, אנחנו מחליטים לנסוע לצפון.
שכנענו את יניב להצטרף, אחרי שנפרד מחברה נוספת. אנחנו נוסעים
בלילה גשום, הפנסים מסנוורים את עיניי. משאית באה מולי וסוטה
ממסלולה. אני מנסה לברוח לשוליים. התעוררתי יומיים אחרי, היחיד
שהתעורר מבין נוסעי המכונית. אני זוכר שני קברים גדולים, וקבר
אחד קטן. מצבות שיש קרות, בשדה אבנים אדישות. אני זוכר שעליתי
לגג הבניין.

אני רואה אנשים עומדים ברחוב שמתחתיי, מביטים כלפי מעלה, הם
מתקרבים כל-כך מהר. אני מרגיש את טעמן המלוח של הדמעות עוד
בפי. אני שומע צרחות ברחוב, נשים שהבחינו בי נופל, צולל לתהום
האבן. אני מריח את פיח המכוניות, זיהום העיר. אני מרגיש את
הרוח החמה על פניי.