זה היה עוד סתם יום רגיל. מהימים האלו שכל מה שאני עושה זה
לשמוע מוזיקה ולבהות בתקרה, במשך שעות.
מנותקת לגמרי, או שבעצם אף פעם לא הייתי מחוברת בכלל, לכלום.
אין לי למה לצפות.
אז התקשרתי לאלוהים. בכל פעם שמשעמם לי אני מרימה לו צלצול,
לשמוע מה נשמע, לנהל קצת סמול טוק. זה לא שאנחנו ממש קרובים,
אנחנו בגדר מכרים בלבד. הוא עדיין מסרב לספר לי את הסודות הכי
כמוסים שלו, או לענות לי על שאלות מהותיות שעניינו אותי הרבה
זמן. חבל.
אני מנסה להתקרב אליו, אך הוא דוחה אותי. הוא יודע שאני, לא
שונה משאר האנשים, ורק בגלל הצרכים האנוכיים שלי לקבל תשובות
והסברים אני מדברת איתו.
והוא צודק. אין לנו כלום במשותף, ממש כלום.
הוא ענה לי נינוח לגמרי. אנשים מתים, אנסים משתחררים, העולם
מלא בסבל - והוא נינוח.
תמיד רגוע ולא ממש אכפתי.
ואנשים מאמינים.
מאמינים שמישהו איתם, שמישהו שומר עליהם כל הזמן שם למעלה.
בולשיט.
התפקיד שלו הוא ייצוגי בלבד.
במהלך שיחתנו יכולתי לשמוע אותו מדליק את הסיגר שלו, ויכולתי
ממש לדמיין אותו יושב לו בנוחיות על ספת עור- השטן החדשה שלו,
ומתבונן למטה, על העולם.
מידי פעם הוא צוחק, מתרגש, נעצב. אבל אף פעם לא פועל. פשוט
צופה מן הצד.
זו הסיבה שאני לא מחבבת אותו במיוחד. השנים הפכו אותו לאדיש,
לאחד שראה כבר הכול. כלום לא יפתיע אותו, וכבר אין לו מספיק
כוחות לפעול.
ניסיתי לנער אותו מאדישותו כפי שאני מנסה תמיד. צעקתי עליו
ש"החיים זה לא סרט" ו"אין אתה יכול". אך הוא בשלוותו חסרת
המעצורים המשיך להתעלם.
המצאתי תירוץ לסיים את השיחה (כמו תמיד) אך נותרתי מעוצבנת. את
העצבים הוצאתי תמיד על האנשים הקרובים לי ביותר, עד שלא נשארו
כאלה. אז צרחתי קצת על הקיר עד שנרגעתי. זה די עזר.
אני לא יודעת למה אני ממשיכה להתקשר אליו בכל פעם מחדש.
אני כמו מזוכיסטית. מתקשרת כדי להתעצבן.
ואולי זה כי אני רוצה להאמין שיום אחד אני אתקשר והוא כן יהיה
עסוק במשהו, כן יראה אכפתיות, יצא מהאדישות הזו שלו,
ינסה לשנות פה משהו.
יום אחד פשוט נשבר לי ממנו. הוא לא מועיל בכלום.
מי צריך בכלל אלוהים כזה?
אז רצחתי אותו.
לקחתי סכין, התגנבתי לארמונו תוך כדי התחמקות מעוררת הערצה
משומרי הראש שלו, ורצחתי אותו. לאט לאט ובשקט מופתי, נעצתי בו
את הסכין שש פעמים בדיוק. זה הספיק. הוא מת.
אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.
למחרת, קמתי וניסיתי למצוא שינויים. אבל כלום, הכול היה רגיל
להחריד: השכן מלמעלה הרביץ לאשתו, הזוג מלמטה שוב התווכח, השמש
עדיין זרחה. כלום.
חיכיתי שבוע, שבועיים, חודש, שנה.
כלום.