הם היו ידידים טובים. ידידות אפלטונית. היו להם שיחות שבהם הם
דיברו על זה ששום דבר מעבר לזה לא יהיה. היא תמיד הרגישה בטוחה
כשהוא היה בסביבה. אבל גם קצת פחד. הוא היה אלים. וחזק. רק
מחיבוק הוא שבר לה את הצלעות. איתו אסור להתעסק כי זה לא נגמר
בטוב. הוא לא סתם נמצא ביחידה מובחרת בצבא. אבל הכול היה בסדר.
בה הוא לא פגע. עד אותו לילה. משהו היה שונה באותו הלילה. היא
לא הבינה מיפה זה הגיע. היא חשבה שהם סתם ידידים. לא יותר.

באותו הלילה הוא התקשר שהוא בא. ההורים שלה כבר ישנו. גם
אחותה. הוא הגיע. הם ראו סרט. אחרי הסרט הוא התחיל לגעת בה.
לנשק אותה. לא בפה. בצוואר. היא הרגישה את הלשון שלו נוגעת בה.
והיא קפאה. הפחד שיתק אותה. היא לא יכלה לזוז. היא רצתה לצעוק
דיי! תפסיק! אני לא רוצה! מה אתה עושה!? אבל כל מה שהיא הצליחה
להגיד זה "בלי סימנים" כי היא נזכרה שכשכל פעם שהוא נשך אותה
הוא השאיר סימן של היקי. והוא לא הפסיק. הוא המשיך. עם כל
שנייה שעוברת היא מגעילה את עצמה, בגלל הפחדנות שלה, בגלל שלא
היה לה את האומץ להגיד לא. עם כל שנייה שעברה היא שנאה אותו
יותר ויותר. אולי זה לא נמשך הרבה זמן, אבל כל שנייה נראתה כמו
נצח.
אמא שלה התעוררה. סוף סוף היא הצליחה להגיד די. אמא התעוררה.
כדי שתלך. הוא אסף את הדברים שלו והלך.

אבל למרות שזה נראה כאילו הסוף טוב. כי לאונס זה לא הגיע. הסוף
לא טוב. היא שונאת את עצמה יותר מתמיד. על הפחדנות שלה. במראה
היא לא תסתכל יותר. אותו היא שונאת. איתו היא לא תדבר יותר.
מאנשים היא תתרחק. מפחד. שזה יקרה שוב. מפחד שבפעם הבאה לא
יהיה מה שיעצור. שבפעם הבאה זה יגיע לאונס.

מגע בני אדם היא שונאת מאז אותו לילה מקולל. המראות שהיו בחדרה
נופצו. היא לא יכולה להסתכל על עצמה יותר. היא לא יכלה לדבר
איתו יותר. ותמיד כשהוא התקשר היא לא ענתה. היא פחדה שהיא
תתחיל לבכות באותה שנייה שתשמע את קולו. היא לא יכלה לראות
אותו מחשש שמהמגע שלו היא תתחיל לצרוח.

לסיפור הזה אין סוף טוב. רק סוף רע. אין יותר אגדות, אין יותר
מעשיות, רק חיים והם סיוט.