שוב כמו בכל יום אני יושבת לי כאן מתחת לעץ וחושבת... מעלה
זיכרונות.
ושוב כמו בכל יום, הדמעות לא מפסיקות לרדת, דמעה ועוד דמעה
ועוד אחת וכל אחת מהן היא עוד זיכרונות שאלות מחשבות שעולות לי
שקשורות בך.
אני יושבת לי כאן מנסה לחשוב ללא הרבה הצלחה, מנסה... אילו
היית כאן מה היה קורה? היינו יחד עכשיו? היינו מחובקים?
מתנשקים? היינו כבר מקיימים יחסי מין? היינו עושים את זה? או
שזה עדיין לא היה הזמן המתאים? ואם לא? אם לא היינו נשארים
ביחד... זה היה כל כך כואב כמו שזה עכשיו? לאן היינו הולכים?
כל אחד לדרכו? היינו מחפשים אהבה חדשה? היינו מוצאים? ואחרי
כמה שנים של חיפוש אהבה אם לא היינו מוצאים... היינו חוזרים
להיות יחד? כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובות יש לי אליך!
ואתה... אתה שם! אתה לא יכול לענות לי עליהן. אילו היית פה אני
בטוחה שהכל היה אחרת! היה ממשיך כרגיל... לא היה משתנה כלום
עכשיו היינו פה יחד מתחת לעץ. היינו יחד אתה שומע? יחד! אבל
אתה... איננו, ולא תחזור יותר. ואף אחד לא יוכל לענות לי על
השאלות הרבות האלו חוץ ממך!
אתה רואה איפה אני נמצאת עכשיו? אתה רואה? מתחת לעץ. איזה עץ
אתה בוודאי יודע! אני יודעת שאתה יודע... זה העץ שלנו! רואה?
אתה רואה???... העץ שלנו! במקום שבו היינו כל כך הרבה פעמים
המקום שהכרנו כל כך טוב מכל הזוויות שלו ובכל העונות! זוכר את
העלים שנשרו פה בסתיו? איך אחד מהם עף לי ישר על הראש ואתה
צחקת עלי במשך שעה... אני לא מגזימה, צחוק מתגלגל כזה... אני
לא הבנתי למה אתה צוחק... רק אחרי שנרגעת לקחת את ידך לכיוון
שיערי העברת אותה בעדינות לאורך השערות ועם היד השנייה הוצאת
איזה עלה שהיה תקוע לי בתוך השיער המשך ללטף את שיערי בעדינות
ועם היד השנייה חיבקת אותי נתת לי נשיקה על הלחי ואמרת שאתה
מצטער, אני חייכת חיוך מבויש. משהו שהזכיר לי את החיוכים
בפגישה הראשונה.
ככל שאני נזכרת בך יותר, עולות בי יותר ויותר שאלות! וממש אין
לי עליהן תשובות! אתה יכול להסביר לי למה בדיוק הלכת לשם? מה
חיפשת שם? אתה היית אמור לבוא אלי! מה עבר לך בראש שנסעת דווקא
לירושלים? ירושלים? טוב אז נסעת לירושלים, אבל להסתובב דווקא
איפה שיש כל כך הרבה התרעות? דווקא לשם? כן אתה אמרת שלך זה לא
יקרה אבל עובדה דווקא לך זה כן קרא, אתה שכל כך אהבת את החיים
העולם את האנשים את כולם בלי סלקציות פשוט את כולם. דווקא אותך
לקחו ממני, מהמשפחה שלך, מהחברים שלך, מהחיים!
ארוחת הערב מסתיימת, אני קמה מהשולחן ומתיישבת על הספה בסלון.
כולם עדיין יושבים ליד השולחן, אני פותחת טלוויזיה... יש
מהדורת חדשות מיוחדת... הכתב מדבר: " הירא פיגוע בבקו 19
בירושלים נכון לעכשיו יש 50 פצועים וכ-10 הרוגים נשוב אליכם עם
עדכונים נוספים בהמשך. " המצלמה מתחילה לזוז בין הפצועים
המטפלים שברי האוטובוס ואנשים שבאו לבדוק אם יקיריהם גם בין
הנפגעים. ברקע שומעים המון בכי צעקות ורעשים של פינוי, משהו
שהיה כבר מאוד שיגרתי. אין לי ממש חשק לראות עוד פעם תמונות
מזוויעות של פיגוע, אני קמה לסגור את הטלוויזיה, אבל פתאום אני
מבחינה בדמות מאוד מוכרת בין הנפגעים, אני חושבת שהוא רץ למצוא
חובש, אני נשארת מול המסך עוקבת אחרי כל פעולה שהוא עושה...
עכשיו אני נזכרת, שון הלך אליו! זה אחד מהחברים של שון. לכן
הוא כל כך מוכר לי. אני, כאם המחפשת את בנה מחפשת את שון. אני
חושבת לעצמי: " אולי הוא לא שם... אולי הוא הלך עם חבר אחר
בזמן הזה..." אך לא, הנה הוא  שוכב שם על הרצפה. זה שון? שואלת
את עצמי... זה שון? זה? זה שון???... לא! אני לא מאמינה זה לא
הוא! איפה שון? איפה שון???... שנייה לפני שאני שוברת את
הטלוויזיה אני עוצרת את עצמי. איזה מזל שאין אף אחד לידי
ברגעים האלו. הדמעות זולגות אחת אחת בזרם דק אך בשנייה אחת
הזרם הזה נהפך למפל אדיר בשיא עונת הגשמים. אני מתחילה
להשתולל, להשתגע, ממשיכה לעקוב אחרי אותה דמות שהייתה מוכרת
לי. בודקת לאן הוא הולך... אם הוא מחפש חובש והוא לא פצוע אז
זה אומר שהוא מחפש בשביל מישהו אחר! אם זה בשביל שון... אז הוא
יראה לי בדיוק איפה שון נמצא. הנה אני רואה אותו הולך לאותה
דמות שהייתה על הרצפה, אותה דמות שחשבתי שהיא שון! עכשיו, אני
כבר בטוחה. יש לו כוויות על כל הפנים וקשה לזהות שזה הוא. אני
מביטה לו בעיניים... עכשיו, כבר אין לי ספק! זה שון! שון שלי!
לא איכפת לי איך הוא נראה וכמה שיקום הוא יעבור... אני אהיה
יחד איתו כל הזמן. בבקשה, רק שהוא לא ימות. רק שהוא לא
ימות!!!... בבקשה!
עכשיו כשאני יודעת שהוא כבר לא פה איתי אני יודעת שהעיניים
האלו שלו העיניים המדהימות שכל כך נתנו לי את הכוח להמשיך
לחיות אם לא בשבילי אש בשביל שון! להמשיך את החיים שנקטעו לו
ברגע אחד. העיניים האלו עכשיו שומרות עלי מלמעלה ואף אחד לא
יוכל להוריד אותן מהמשמר המתמיד שלהן.
אני כל כך מתגעגעת אליך! אין לך מושג כמה! בעצם יש לך... אני
מתגעגעת אליך מאוד. החיים שלך ככה סתם באמצע יום נקטעו בגלל
שאיזה מחבל אחד החליט שבא לו להתפוצץ דווקא איפה שאתה היית
דווקא בזמן שאתה היית שם... דווקא אז הוא היה חייב להתפוצץ!
אין לך המשך לא משפחה לא חיים לא משפחה ולא כלום. החיים שלך
פשוט הפסיקו ברגע אחד. לי ממשיכים החיים... ואני לא יכולה
לעצור את זה, היו לי כבר כמה חברים אחריך אך האהבה שלנו עוד לא
נגמרה והיא תמשיך להיות כל עוד אנחנו לא ניפרד באמת. אני
מבטיחה לך שלילד הראשון שייוולד לי אני אקרא על שמך ואולי באחד
מן הימים אני אספר לו למה קראתי לו בשם הזה. השיחות שלנו
יישארו הסוד שלנו ואף אחד לא ידע מהן ואת זה אני מבטיחה לך!  
               
אתה יודע? אני רואה שני פרפרים בעונת החיזור הם כל כך יפים
יחד. רוקדים עפים אחד ליד השני בצורות מעגליות כאלו עפים נפרח
לפרח מראה מקסים. כל כך אמיתי. אך רגע לאחר שאני רואה את המחזה
המדהים הזה אני נזכרת בעובדה הפשוטה הזאת שמלמדים כל ילד
בשיעור הטבע הראשון שלו בכיתה א'... גם הפרפר הכי יפה בעולם..
מת אחרי יום אחד בלבד!
אז שוב אני יושבת לי כאן מתחת לעץ וחושבת... מעלה זיכרונות,
ושוב כמו בכל יום הדמעות לא מפסיקות לרדת... וכמו בכל יום אני
אבוא לפה. מחר ובעוד יומיים ובעוד חודש ובעוד שנה.