יושב בחדר באותה פינה שנואה ובוכה. אף פעם לא היה לו אומץ
להתאבד.  גם עכשיו לא. אבל את החיים שלו הוא לא יכול לסבול
יותר.  ביד אחת אקדח. הוא לקח אותו מאחותו. חושב על התקופה
שהוא היה תמים. פלשבק  לגיל 10. זה קשה לאבד את התמימות שלך
בגיל כל כך צעיר.  נזכר באונס. איך אפשר לאנוס ילד?

מנסה לחשוב על עצמו לשם שינוי. אבל כל מה שהוא יכול לחשוב זה
על איזה מסכן הוא ידלק לכול החיים. מי ימצא אותו. ואולי יש שם
מישהו שכן אוהב אותו. איך הוא יכול לפגע בו.  מנער את הראש
ואומר "לא! הפעם אני חושב על עצמי! נמאס לי לחשוב על אחרים!"

מחשבות צצות במוחו. פלשבקים מהעבר לא מפסיקים לצוץ. בוכה. הוא
כבר לא יכול לעצום את העיניים. כל פעם הוא רואה משהו אחר שקרה
לו. משהו רע. כל הרגעים הטובים נראים כמו שקרים. כאילו יש רק
רגעים רעים. לא מצליח להביא את עצמו למחשבה שמשהו טוב קורה לו.

מנסה להפסיק לחשוב עליו. אבל לא יכול. הוא שבר לו את הלב. הוא
היה מאוהב בו. אבל הוא לא החזיר לו אהבה.  הוא רצח אותו נפשית.
רמס את הלהבה הקטנה שנשארה אחרי 17 שנות סבל.  עכשיו הוא סתם
גופה מהלכת. עכשיו הוא רוצה לנקום את מותו. הוא רוצה שהוא ידע
שהוא מת בגללו. שהוא רצח אותו. שבגללו הוא גויה מהלכת. לא
יותר. חסרת נשמה. חסרת רגשות. חוץ משנאה.

היו לו הרבה מחשבות על איך זה יקרה. הוא חשב על זה כל כך הרבה
עד שזה הפך להיות הדבר היחיד שהוא חושב עליו. במקרה אחד הוא על
צוק גבוה, מרגיש את הרוח בשער שלו, מריח את הים, שומע את הגלים
מתנפצים מתחתיו, מעשן סיגריה אחרונה ומתקשר אליו. מספר לו
הכול. וקופץ.  במקרה שני  הוא חותך את הורידים וכותב בדם שלו
שזה הכול בגללו. מדמם למוות. מוקף בהילה של דם. במקרה שלישי
הוא קופץ מגג של בניין גבוה. אבל לפני שהוא קופץ הוא מתקשר
אליו. שואל אותו למה הוא לא אהב אותו אפילו קצת ממה שהוא אוהב
אותו. ושימצאו אותו עם מכתב ביד על זה שהכול בגללו.  בכולם הוא
משאיר אותו עם רגשי אשמה שהוא הרג מישהו. הוא בחר באקדח.

כשהשאירו אותו לבד בבית הגיע ההזדמנות שלו לבצע את המתוכנן.
הוא הלך לחדר של אחותו והוציא את האקדח מהמחבוא שלו. הוא טען
בו כדור אחד. הוא לא היה צריך יותר. מריח את השמן, מרגיש את
החלקלקות, ומתקשר אליו, שישמע, הוא עונה וכל מה שהוא שומע זה
ירייה. ולא מבין. גם לא יחס לזה חשיבות. יום אחרי הוא קורא
בעיתון על נער שהתאבד. והוא זיהה את התמונה.  תמונה של אותו
אחד שהתקשר אליו אתמול. ואז הוא סוף סוף הרגיש את מה שהוא היה
צריך להרגיש קודם ובכה.