זה לא שאני חושבת שהוא שונא אותי, אני פשוט יודעת שלא משנה מה
אני יגיד הוא לא יבטח בי, ולא משנה מה הסיבה לזה, או לא משנה
מה אני יגיד לו, הוא תמיד יחשוב שאני אומרת ההפך, ולא משנה מה
הנושא.
זה התחיל בחבר זה עבר לשתייה ובסוף... לסמים, והוא לא מסכים
אפילו להקשיב, והוא לא רוצה להאמין שאני אומרת את האמת, הוא
רוצה להאמין שאני עושה את זה. ואם יש דבר שיותר פוגע בי שלא
בוטחים במה שאני אומרת, זה שהמשפחה (או במקרה הזה אבא...) לא
מאמין לי... ואני נואשת, והוא מתנהג כאילו הוא רוצה שאני יעשה
את זה, כאילו הוא רוצה שאני יקח את החומרהאבקה הלבנה הזאת
שהורגת אנשים והכל כדי שהוא יוכל לשלוח אותי מהבית, כי כל מה
שהוא אי פעם רצה זה להכחיש שהוא יצר אותי, שהוא הביא אותו
לעולם הלא אמיתי הזה, שבעצם הוא אחראי לצורה שיצאתי, לילדה
שאני, לחינוך שלי, ובקיצור... לכל מה שאני היום...
הוא כנראה השלים אם העובדה שאני לא יצאתי מה שהוא רצה, שלא
יצאתי הילדה המושלמת (לא שיש דבר כזה...), ואני לא יכולה עכשיו
להסתכל לו בעיניים, אני אפילו מתקשה לקרוא לו "אבא" כמו שנהגתי
עד עכשיו. אבל כמו תמיד הוא חייב היה להרוס את הכל, את הקשר
שסוף סוף לא רבנו, הוא לא יכול לחיות בלי ריבים והוא, לו לא
איכפת בגרוש כמה הריבים האלה פוגעים בי, ואחים שלי ובעצם בסופו
של דבר זה הכי פוגע באמא שהיא בסוף צריכה להיות ה"מפייסת", ואז
היא חוטפת את רוב העצבים והצעקות שלנו. אבל כמו שאמרתי במילים
אחרות ויפות... לא איכפת לו מהילדים שלו, הוא פשוט מסיר מעליו
כל אחריות...
אז החלטתי... וברחתי... |