[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








גלי קור ושקט הכו בי במסדרון עת פסעתי מעדנות את הצעדים
הספורים בין חדרי לחדר האמבטיה לרוקן את השלפוחית המעונה.
הצצתי במראה, אדומה כולי ופרועה ועיני טרוטות.
מי היה אותו נבער אשר טען את העיניים כראי לנפש?
נפשי מצחקקת ועולה על גדותיה ואינה מקיימת ולו הקטן שבדיאלוגים
עם העיניים המשוועות לשינה.
שפתיים
הן ראי הרבה יותר מהימן
חייכתי לנפשי שחייכה אלי בחזרה ושבתי לחדר.
המוסיקה ברקע, שנדמתה עד לפני רגע כהד קלוש, קיבלה, עם שתיקת
גופינו, מימדים מפלצתיים ובכל זאת נשמעו זינוק הלהבה ורחש
החריכה של השאיפה הראשונה כבתוך מימד אחר. החזרתי את הגפרור
השרוף לקופסא.
"עוד אחת?, את ממש נרקומנית"
'טוב, לא כולנו מקבלים סטלה ממרלבורו, כולה הסיגריה של אחרי'
"לא תשכחי לי את זה, הא?"
גיחוך, שתיקה.
"מה את עושה?"
'מעשנת סיגריה'
הוא צחק.
"לא. התכוונתי, מה את עושה עכשיו, בכלל, בחיים?"
'דיברנו על זה רק לפני כמה דקות' עניתי לו, 'בעצם' הוספתי
כשהצצתי בשעון 'לפני שעה ורבע, איך הזמן טס כשנהנים... אבל
עדיין, זה לא מספיק זמן בשביל לשכוח'.
"לא התכוונתי ללימודים" השיב "חוץ מהלימודים".
'מה אני יכולה לעשות? עובדת. זה לא משאיר הרבה זמן לשומדבר חוץ
מזה'.
"קראתי שוב את השירים שהשארת אצלי, הם ממש טובים ואני בדרך כלל
לא אוהב שירים. את צריכה לעשות עם זה משהו, אבל תכתבי סיפורים,
לא שירים, אני בדרך כלל לא אוהב שירים.
חוץ מהשירים שלך, אותם דווקא אהבתי. טוב, זה לא שאין שירים
טובים, אבל אין סיכוי שאני אקח ספר שירים ליד ואקרא, עדיף
סיפורים"
'אבל זה מה שאני כותבת, שירים. היו לי תקופות של פרוזה, אבל זה
עבר.'
"לא פרוזה" התעקש, "סיפורים קצרים".
וכשראה את המבט התמה ששלחתי בו חייך ואמר "אני צוחאאאאאאאק"
ודגדג את מותני ואחז בהם והפך אותי ו... 'המאפרה!' צעקתי והוא
הניח.
'אני בשנת שמיטה עכשיו' אמרתי.
והוא בכסילותו "בסדר, את צריכה את זה. תחשבי כמה יישפך ממך
אחר-כך"

אני לא חושבת שיישפך ממני כלום אחר-כך, כמו שלא נשפך ממני כלום
עד עכשיו. מדי פעם, טפטף, אבל השפיכה היחידה שחזיתי בה בתקופה
האחרונה הייתה שלו, וגם זה במעורפל, דרך גומי שזורקים לפח
אחר-כך, לא משהו מזהיר וגם לא בתדירות מספיק גבוהה.

"נראה לי שעוד שנייה נרדמת לי היד".
נעתי מעט על מקומי והוא נע מעט על מקומו ובסוף חזרנו בדיוק
לאותה תנוחה.
עשיתי לו נעימים בגב ואחר-כך נעימים בבטן והסתכלתי על אצבעותיי
עושות את מסלולן. עיניי טיילו על גופו, 'כמה יפה' חשבתי, 'כמה
יפה וכמה מספיק. שיהיה רק יפה ותו לא'.
אבל הוא לא היה רק יפה. הוא היה חכם ומצחיק ועדין ומתחשב ומלטף
ומעניק ומריח וחמוד ומה לא? והוא אפילו מוכן עכשיו למשהו רציני
ואני לא רוצה ממנו שומדבר יותר מזה.
לא הסתכלתי עליו. הסתכלתי על הגוף שלו מבין האצבעות שלי שנעו
במסלולן הלוך ושוב מלטפות מחד ושורטות קלות מאידך והנחתי
למחשבותיי להפליג. הגוף הזה ששוכב כאן, הגוף הזה ששכב אתי והיה
בתוך הגוף שלי.
גוף
ותו לא
ואני לא רוצה יותר מזה.
אפילו לא כעסתי על מה שהוא אמר, "תחשבי כמה יישפך ממך אחר-כך",
הוא לא מכיר אותי בכלל. מה הוא יודע עלי?
יותר ממה שהדייטים שלי יודעים עלי
יותר ממה שהפוטנציאלים שלי יודעים עלי
כי מה אכפת לי לספר לו
הוא גוף
ואני לא רוצה יותר מזה.
הוא גוף
שמכיר כל גומחה ואבחה של גופי
וכל אנחה שיוצאת מפי
וכל גניחה מגרוני
ויש גניחות
ויש כבוד
ואני לא רוצה יותר מזה.
'I have a mistress' עניתי לידיד מעבר לים ששאל מה מצב הבחורים
בחיי.
"A mistress is a woman, you silly girl, he is your toy
boy".
הtoy boy שלי.
ואני לא רוצה יותר מזה.

"יש לך תוכניות לאחר-כך?" שאל 'למי יש זמן?' עניתי 'אני חוזרת
ללמוד'. "אבל תודי שאת שמחה שאת עושה הפסקה" חייך ואני חייכתי
בחזרה ורכנתי מעליו, שולחת יד למאפרה ומכבה את הסיגריה ולאחר
מכן שולחת יד אליו ומעירה את גופו. ונעים לי. נעים לי לנשק
אותו ולפנק אותו והוא רק שוכב על גבו. עשיתי מסלולי אט אט מטה,
לא כי נתקפתי צורך עז להיות giving סתם כי הוא ענה לטלפון
והתחשק לי תשומת לב. לא נוגעת באיברו ובקושי מתקרבת אליו,
יורדת עוד למטה ומצמידה שפתיים רכות ולחות אל השק הרפוי, 'שקית
הפתעה' קרא לזה פעם מישהו וגם 'tea bag' ומה לא, כל-כך הרבה
שמות בשביל איבר כל-כך תמוה, ובכל זאת, ונאנחת בתוכי את האנחה
שאני מדמה לשמוע ממנו, עד עוברים כמה רגעים ואני מבינה שלא
נאנח ולו מחצית האנחה. שני הכדורים מתערבלים בתוך פי, שום צליל
מגרונו ומניחה להם ואוחזת באיברו, לשוני מחליקה בסיבובים
עדינים סביב קצהו טרם אשאף את כולו לתוכי, את כולו אל פי
ביניקה בלתי מתפשרת ובתנועות קצובות וקבועות.

"כן אחי, אני מגיע. מתי אתה מתחיל לעבוד? אני אאחר קצת, אני
בטח אגיע למחצית, טוב תשמע, אני מקבל כאן טיפול אז... מה
הפסקת?" הסתכל עלי בתימהון מדומה וסגר את הטלפון "די נו, אל
תהיי בחורה".
'זה אפילו לא מה שאמרת' עניתי לו 'מה זה צריך להיות שאתה יכול
להמשיך לדבר רגיל?! לא מגמגם אפילו טיפה או נכשל בלשונך?!'
"די נו, זה לא קשור אליך, אתן פשוט נהנות מזה יותר, מהמגע
עצמו, אין לך מה לדאוג, את מוצצת פצצה. די, נו" וחפן את שערי
וקרב את שפתיו אל פי ואמר שהוא צריך לזוז.
'נדמה לך' אמרתי לו וקרבתי את גופו אלי, התשוקה מתעוררת מעצמה
מהמחשבה על הריק שימלא אותה בעוד רגעים מספר והוא נכנע
לחיבוקי, עקוד בינות ירכיי הלופתות את מותניו בחוזקה ונישק
בחזרה
והעיף את השמיכה על הרצפה
ואזק את פרקי ידיי לראש המיטה
ועינג אותי עד זוב דם.
יודע לדלג על הצוואר ולהגיע ישר לעניין או לפחות לתחנת הביניים
המרכזית. חופן את השד הימני בידו ומנשק ומוצץ את השמאלי עד
שניתן לעשות תחרות כמעט בין הפטמה הזקופה שלי לאיברו המנגח
ומניח ועובר לשני ואני מתפתלת תחתיו, זועקת לחוש אותו בין
ירכיי, לחוש, משהו שילחץ שם חזק כבר לא משנה מה והוא מתחמק
מפיתולי בערמומיות פנתרית ונותן לי לחוש אך ורק את החוסר והריק
השוררים שם, החוסר שמקבל ממד כל-כך מוחשי פתאום, הריק שמרוב
חוסרו הוא ישות.
על הבטן הוא לא מדלג, ולמה שידלג? הרי זהו עינוי גדול יותר
מהצוואר, כשצמרמורות הקור התחלפו מזמן בצמרמורות העונג
כשכולי כבר חמה ומזיעה ורטובה ורק רוצה אותו שם.
הוא מנשק לאט ומתקדם מטה כמו בצעדים מדודים
ודעתי נטרפת עלי
ואני זועקת את שמו
וצועקת עליו
שדי כבר
שיבוא אלי
והוא בחסדו שולח ידו ומחדיר אצבע אחת לתוכי
ומוציא
ומחדיר
ומוציא
ומחדיר
ומחדיר
הכי עמוק שאצבע אחת יכולה
וגופי הופך למרחב אינסופי שלעולם לא יוכל לצלוח
ורוצה את כל היד.
הוא משחרר את פרקי ידיי ומושך את אגני עד לקצה המיטה ותוחב
ידיו תחתיו ואוחז בישבני בחוזקה ולש את שתי לחייו ומרחיק אותן
אחת מהשנייה והעור נמתח.
ומקרב אותו אל פיו ונשמתי עוד מעט פורחת, נשלחת בטלטלה וראשי
נזרק לאחור עם הנגיעה הראשונה של לשונו במחשכי רגליי.
ומחשבתי נודדת אל כל אותן נשים המשכלות רגליהן מיד עם התיישבן
כאילו יראות מהסכנה המרחשת ביניהן.
רחמי עליהן ועל רגליהן הצמודות והחסודות והדבר נדמה כפשע בעיני
כשאהובי שוקד על אותה סכנה נשגבת וידי מוחה בעדינות את טיפות
הזיעה ממצחו.

...מרימה את ראשו מבין ירכיי ומקרבת אותו אלי 'בוא' לחשתי לו
'בוא אלי. אלי. עכשיו. בוא אלי. אלי. בוא נו. בוא נו. אלי.
בוא' הוא גישש בחושך, רשרושי הגומי הנמתח על איברו הזקוף.
חם.
הוא מתיישב על קצה המיטה ומושך אותי אליו, בובת סמרטוטים
שכמותי שאינה יכולה להניע איבר, כמה כוח יש לו, מושיב אותי על
ירכיו, איברו כבר כמעט בתוכי, מגרוני כבר כמעט אנחה והוא
מוציא
וכמעט מכניס
ומוציא
ואני מתוך אפיסת כוחות צונחת
ומתוך ערפול חושים צורחת שדי כבר, אני לא יכולה יותר ואגרופיי
מכים על חזהו וקוברת ראשי בכר ואיני מוכנה.
הנבלעה עלי דעתי?
והוא
לא מתרגש
ומנשק לי על גבי ומעביר ידו בין ירכיי ומפסק את ישבני וחודר
אלי לאט
ואני לרגע מתכווצת
אך מניחה
ומרפה
ואיברו לוחץ בתוכי
ושוב נדרכת
מגרוני חומקת יללה
והוא לרגע מתכווץ
אך מניח
ומרפה
והופך אותי, מעביר יד מלטפת על לחיי ונושק לשפתיי ברוך.
ומזדקף ושולח ידו אל בקבוק המים ומרטיב בו את המגבת הזרוקה על
הרצפה ומעבירה בעדינות על ישבני ובין רגליי ומוציאה מוכתמת בדם
ומתבונן בי מבוהל. "כאב נורא?" הוא שואל ואני מהנהנת ונוטלת את
המגבת מידו ומרטיבה את חציה האחר ומעבירה על איברו ומושיבה
אותו לרוחב המיטה, גבו לקיר ורגליו שלוחות, איברו כתורן כבר
בתוכי במלוא אונו "אבל אני לא יכול לזוז ככה" התלונן 'לא צריך'
עניתי 'באמת שאתה לא צריך לזוז. מספיק אני' והספיק אני. הספיקו
שלוש תנועות עולות ויורדות של אגני וחשתי בה ממשמשת ובאה "כבר?
אל עדיין, אני רוצה אתך..." אך היא לא שאלה אף אחד והתנפצה
בתוכי...


ואני לא רוצה יותר מזה
אדוניס
גוף.

אז עוד לא ידעתי את הריקנות שתפשה בי לאחר שילך.
לא ממש לאחר שילך
למחרת
כשאהרהר במי שהייתי רוצה שיהיה שם וילטף אותי בדיוק היכן שצריך
ויגע בדיוק היכן שצריך וילחץ בדיוק היכן שצריך ויאחז בי כמתוך
כאב כשאלחש את שמו שוב ושוב בעודי מטפסת, לאט אבל בטוח וללא
שבריר שניה של נסיגה ומגיעה לפסגה ועומדת שם מתוחה כולי
ומתענגת על החסד האלוהי ששפר עלי למשך 7 שניות שלמות, הנדמות
כשבעה נצחים וכשאצנח משם באפיסת כוחות יסית בעדינות את השיער
שהתפרע כולו וכיסה את פני כליל וימשיך לנוע בתוכי עד ישככו
האדוות
ורק זיכרונן המתוק ימשיך לתעתע בי.

'ומי הבטיח לך שכך יאחז בך הגבר שתאהבי?!' הטיחה בי הדמות
שהשתקפה אל מולי במראה 'ואני אומרת 'תאהבי' ולא 'אוהבת' כי את
לא ממש מכירה את אותו "הייתי רוצה" בשביל לאהוב, אבל הוא שם
ואת מדמיינת אותו אתך לפני ואחרי ולעולם לא במהלך.
ולמה לך במהלך?
הרי ההוא, הtoy boy שלך, הגוף שלך עושה את זה כל-כך טוב שגם אם
היית רוצה לא היית יכולה לדמיין אחרת.
ומה תדמייני?
את אותו הבחור.
ופניו נאות, את זה את יכולה לראות, ושיניו לבנות ושפתיו נדמות
כל-כך רכות.
את לא יודעת עליו כלום.
ומאידך
אומרים לך שיש סקס אחר
מי זה המישהו שיודע על זה?'

'האיש שאוהב' אני עונה לה 'ידע לאחוז בי בדיוק היכן שצריך! כי
אין חוקים ואין מה צריך לעשות ומספיק שיגע בי היכן שירצה ושם
ארצה גם אני ולא כי פחותה היא חשיבותי ולא כי כבול הוא רצוני
אלא כי כך הוא הדבר כשאוהבים - המין לא נמדד בטכניקות ומהלכים,
הוא חלק מהרגש והרגש עצום וכביר הוא והעונג שהוא משפיע עולה על
המין אלף מונים ודיה בו להנאה הצרופה וכל שאר הכשרון צ'ופר הוא
ותו לא!
ומלבד זאת, ' אני מוסיפה 'אין זה משנה כהוא זה. האיש שאוהב
אינו כאן אתי ולא יאחז בי מטוב ועד רע. מוטב אניח דעתי ממנו
ואסיר מחשבותיי ואפסיק באותה הזדמנות לנהל דיאלוגים עם
השתקפותי שבמראה.'

חלפו השבועות, מכילים בתוכם אינספור התרגשויות קטנות שהגיעו
לכדי שגרה ושוב לא נחשבו. סמסטר ב' החל ועמו השיעורים,
ההברזות, הישיבות בקפיטריה (ומידי פעם בספריה). המאמרים,
הסיכומים, העטים, הדפדפות.
העבודה נכנסה לשגרה ועמה השרירים התפוסים, פרק היד הדואב,
ההליכה לקיוסקים לפרוט את הטיפים. זוטות.

בתום שלושה שבועות התייצב אצלי שוב ואהב את גופי שאהב אותו
בחזרה שלוש שעות רצופות.
וגלי קור ושקט הכו בי במסדרון עת פסעתי מעדנות את הצעדים
הספורים בין חדרי לחדר האמבטיה לרוקן את השלפוחית המעונה.
הצצתי במראה, אדומה כולי ופרועה ועיני טרוטות
וגם נפשי עייפה.
"מה את עושה?"
'מעשנת סיגריה'
הוא צחק.
"לא. התכוונתי, מה את עושה עכשיו, בכלל, בחיים?"
'דיברנו על זה רק לפני כמה דקות' עניתי לו, 'בעצם' הוספתי
כשהצצתי בשעון 'לפני שלוש שעות, איך הזמן טס כשנהנים... אבל
עדיין, זה לא מספיק זמן בשביל לשכוח'.
"לא התכוונתי ללימודים" השיב "חוץ מהלימודים".
'מה אני יכולה לעשות? עובדת. זה לא משאיר הרבה זמן לשומדבר חוץ
מזה'.
"יש לך תוכניות לאחר-כך?" שאל 'למי יש זמן?' עניתי 'אני חוזרת
ללמוד'. "אבל תודי שאת שמחה שאת עושה הפסקה" חייך
ואני השפלתי מבטי ורכנתי מעליו, שולחת יד למאפרה ומכבה את
הסיגריה וחוזרת למקומי.
"עייפה?" שאל.
'תשושה' עניתי
'זה לא קשור אליך'.
קמתי מהמיטה וליקטתי את בגדיי מהרצפה.
"משהו שאני יכול לעשות?"
דמותי במראה מטיחה בי מבט מזלזל 'תשתקי!' אמרתי לה בלב 'זה לא
עוזר לי, המחשבות האלו! אני כותבת עליו וזה משמר אותו ועושה
אותו שלי. למה?
אני לא רוצה יותר מזה ואני לא צריכה שהוא ירצה. אז מה אם זה כל
מה שהוא רואה בי וכל מה שהוא רוצה ממני?!
ומה אני רואה בו?
כל-כך הרבה אוהבים אותי וחושקים בי ולבם נשבר בקרבם עלי, אני
לא צריכה את האישור שלו!
אני רוצה את האיש שאוהב. הוא רק גוף.
למה זה לא מפריע לי? למה זה בסדר שאני רק גוף? כי הוא רק גוף?
זה לא אמור להיות סימטרי.
זה אמור להפריע לי בכל מקרה.
זה...

'פשוט תמשיך לעשות את מה שאתה עושה' עניתי לו.
'אני לא רוצה יותר מזה'.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני משקרת ברגע
זה.



אחת. שקרנית
כרונית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/04 22:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פרימור בוחניק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה