שיעור מחשבים משעמם. אני סופר זבובים על הקיר: "אחת, שתיים,
שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, B, A".
11 זבובים, החום הורג אותי. באמצע החורף יש יום קיצי כזה, בא
לי למות. הכל כל כך דביק ולח, יש לי כאב ראש לא נורמלי.

אני בכלל לא מרוכז בשיעור. אני חושב על ניסים המאנייק, שגנב לי
את האופניים לפני כמה ימים ואין לי מושג איפה הן, אני חושב על
עירית, החתיכה של השכבה, שעד שאזרתי אומץ להזמין אותה לסרט,
אמרה לי "לא" נחרץ והלכה לצחקק עם החברות שלה.
אני חושב על גבי המטומטם, החבר הכי טוב שלי עוד מהגן, שעכשיו
מסתובב עם ניסים, וביחד הם מרביצים לי מכות כל שני וחמישי.
שונא את כולם, בני זונות, שימותו.

המורה ממלמלת משהו על בסיס הקסדצימלי. אני לא מבין כלום, 101
שיעורים, כלומר 5, היא זיבלה את השכל על הבסיס הבינארי עד
שקלטתי משהו.
ואז, כמו מן השמיים, כדי להציל אותי, הכל נכבה. דממה.

כשהייתי קטן, באמצע שיעור תנ"ך פתאום הייתה הפסקת חשמל, וכל
הבנות צרחו והבנים שאגו שאגות קרב אינדיאניות.

היום, 12 שנה אחרי, לא הרבה השתנה. הבנות צורחות, הבנים שואגים
שאגות קרב אינדיאניות, ואני, כרגיל, אדיש לגמרי למתרחש סביבי.
אדישות היא דבר שאי אפשר להסביר, זה מין דבר כזה בפנים שאומר
לך, בקול קטנטן וצפצפני: "למי אכפת?"
הרבה אמרו לי שאני אדיש, אבל לא ממש מעניין אותי מה חושבים
עלי.

בין כל הכאוס המוחלט שהשתרר, המורה הממושקפת מנסה להשליט סדר
ללא הצלחה, הנחתי את הראש על השולחן ונרדמתי.
חלמתי על מפלצת. היא נולדה בלוח אם של מחשב שבית הספר שלנו קנה
והיא ניזונה מחלקי חילוף זולים של מחשבים אחרים. מפלצת
החומרה.

יש לה ניבים חדים, כמו לכל מפלצת שמכבדת את עצמה, ועור ירקרק
מלא בקשקשים. היא אוהבת את החושך.
אחרי כל יום היא יוצאת מספק הכוח של המחשב ולוקחת קצת זיכרון,
קצת מהירות מעבד, דברים כאלו. זה למה רוב המחשבים דפוקים
לגמרי, בגלל מפלצת החומרה.

לא מומלץ לשים את מפלצת החומרה עם בני אדם באותו חדר. הפסקת
החשמל מבלבלת אותה לגמרי. היא יוצאת, לאט לאט, מספק הכוח של
המחשב הראשי, של המורה. הבנות צורחות כמו ילדות קטנות, והבנים?
הבנים גם.
יש לה ניבים חדים. חדים נורא, ועור ירקרק, כמו לכל מפלצת
שמכבדת את עצמה.

כל התלמידים בורחים, משאירים את הדלת פתוחה. טפשים. המפלצת
יוצאת מבית הספר, מחפשת קורבנות.

בסרטים תמיד הכושי מת ראשון, אבל הפעם נסתפק בניסים האתיופי.

הוא נוסע על האופניים שלי בשכונה, BMX חדשות, ומחייך לעצמו
חיוך של נבלה.
מפלצת החומרה אורבת לו מאחורי השיחים. היא מתנפלת עליו, מפילה
אותו לרצפה, ואחרי כמה שניות הוא כבר מפסיק לצרוח. צלקת קטנה
בצורת שבב מתנוססת על כתפו.

אח"כ הבלונדינית נרצחת. בד"כ היא בבגד ים, או בדיוק מתלבשת או
משהו.

עירית נכנסת בבגד ים מיזערי אל המים הקרירים, בבריכה ליד הבית
שלה. כמו בכל סרט אימה שמכבד את עצמו, האורות נכבים. לעירית יש
בריכה בחוץ, אז נאלץ להתפשר על על הפנסים ליד הפסלים היקרים
שהאבא שלה, שטחון בכסף, הביא מיוון בחופש הגדול.

היא קצת מבוהלת, אבל מחליטה לא להפסיק את השחייה היומית בגלל
שטויות כאלו, המנורה סתם נשרפה, היא חושבת. אח"כ גם האורות
בבית כבים. "בטח הפסקת חשמל", היא אומרת לעצמה, וממשיכה לשחות
חתירה.

פתאום היא מרגישה שעוד מישהו שוחה איתה במים. היא נורא מפחדת
מאנסים ודברים כאלו, כמו שסיפרו בטלוויזיה. היא שוחה במהירות
לכיוון הסולם. אין לה ממש את הזמן לשחות חתירה, היא שוחה חזה
בפאניקה, כמו צפרדע מגודלת.

עוד מעט שם, היא אוחזת במוט הברזל ומנסה למשוך את עצמה למעלה.
המפלצת כבר מתחתיה, עיניה האדומות מגחכות ברשעות. המפלצת מושכת
את עירית לבריכה.

המקסימום של עירית זה שתי דקות מתחת למים. המפלצת מתחילה לאבד
סבלנות עד שעירית מתחילה להכחיל, נאבקת בשארית כוחותיה
האחרונים לעלות למעלה. אבל מפלצת החומרה היא חזקה, היא מכרסמת
לפחות חמש כרטיסי מסך ביום, מה זה בישבילה בלונדינית חלשלושה.
כעבור זמן קצר עירית עולה מעל פני המים, גופתה צפה במים
השקטים.

אח"כ זה החבר הכי טוב. אבל בד"כ מתגלה עליו איזה משהו לפני
שרוצחים אותו, כמו שהוא שוכב עם החברה של החבר שלו, או מסתובב
בכת השטן ודברים כאלו. רוב הסיכויים שהוא ימות מוות מביש, לא
מכובד, שהלך להשתין או משהו כזה.

גבי המאנייק סופר את השטרות הירקרקים שניסים הביא לו כמה שעות
לפני שעלה על אופני הBMX החדשות שלי ונסע בחזרה הביתה. הוא
מניח אותן על השולחן והולך לשירותים.

עוד לפני שהוא מספיק להתיישב על האסלה, הוא קולט את מפלצת
החומרה מציצה מבפנים. יש שקט כזה לכמה שניות, כמו בסרטים, ואז
גבי צועק ורץ אל הדלת, אבל כמו תמיד, היא נעולה.

מפלצת החומרה יוצאת מהאסלה, דורכת על השטיח הפרחוני שאמא של
גבי קנתה. היא שולפת חתיכת כרטיס זיכרון שתקוע לה עמוק בסנטר,
דם סגול וסמיך נוזל.

בעוד גבי צועק ומנסה לשבור את הדלת, המפלצת לוקחת את המגבת
הפרחונית ומנגבת את הסנטר, ממלאת אותה בדם סגלגל וסמיך, דם כזה
של מפלצות, כמו בסרטים.

כל העניין לא לוקח יותר מידי זמן, כרטיס הזיכרון פוגע בחלק החד
בדיוק במצח של גבי. הוא נופל לרצפה ואפילו לא מפרפר, לא גוסס,
ישר מת.

אני מתעורר בכיתת המחשבים, האור חוזר בפתאומיות. ניסים התפלח
בזמן שהמורה לא הסתכלה, גבי מחטט באף ועירית מפהקת.
אני מתיישר על הכיסא האפור, הלא נוח, ההוא שדפק לי את עמוד
השדרה במשך כמעט שלוש שנים, מגרד בעיניים, ממצמץ, ונרדם שוב.

"כמה זבובים יש על הקיר?" שואלת המורה.
"1000 זבובים, כלומר 8", אני עונה.
"ומי הרג אותם?"
"אני הרגתי אותם, כלומר, מפלצת החומרה", אמרתי.
הפעמון מצלצל, אני הולך הביתה, מכין שיעורים עד שאין אור בחוץ,
רק כוכבים.
בארוחת הערב אבא מספר על היום המשעמם שהיה לו, ואמא מנסה לעשות
את עצמה מתעניינת.
אני מלטף את העור הירקרק מלא הקשקשים ומנגב את החומוס בכרטיס
זיכרון, 128 מגה-בייט, בבסיס עשרוני.