אתה קם בוקר אחד ומגלה שאין לך מוח. אתה עוצם עיניים שוב ופוקח
אותן, מקווה שהמצב הזה של החוסר מוח ישתנה אבל הוא לא.
מה הדבר הבא שאתה עושה?
בוכה, כמובן.
תגובה רגשית, אמוציונאלית, ספונטאנית וטיפשית שמתאימה לבנאדם
שאין לו מוח.
אתה בוכה כבר שעה וקולט שעדיין אין לך מוח - אתה מחליט להתקשר
לאמא.
אתה בולע את הדמעות שמחליקות כרגע בתוכי הגרון שלך כזרימה
פתאומית בנחל אכזב ומרים את השפופרת. החיוג נעשה באלמנטאריות
וקול שתמיד מעניק לך תחושה של רוגע עולה על הקו: "הלו?"
אתה מספר לאמא שלך שאין לך מוח כרגע ואתה לא יודע מה לעשות.
היא צועקת עלייך בקול שעד לפני חצי דקה העניק לך תחושה של רוגע
ומאשימה אותך שאתה שיכור כל הזמן ושאתה צריך למצוא עבודה
ושלשטוף את הבית של סבתא זאת לא עבודה.
אתה מנסה ומנסה להסביר לה בזמן שהדמעות מטפסות להן חזרה במעלה
הגרון שאתה לא שיכור הפעם ובאמת אין לך מוח והיא חירשת ומתעלמת
מהמילים שלך, מקללת אותך בפולנית וטורקת את הטלפון.
אתה חוזר לבכות ולא יודע מה לעשות.

אבא - כלבלב של אמא. בכל מקרה אתה שונא אותו אז אפשר לסמן איקס
על עוד אפשרות.

                                        X

אתה מתקשר לחבר הכי טוב שלך שתמיד היית שם בשבילו כשבנות
התייחסו אליו כמו למסטיק וכל זה למרות שאתה יודע שזה מגיע לו
והוא מביא את זה על עצמו כי הוא בוחר תמיד בנות בכמה רמות
מעליו.
חבר שלך מת מאושר שצלצלת ושואל אותך אם בא לך ללכת לשתות.
אתה מנסה לגרום לו להבין שהשעה רק עשר בבוקר ואין לך מוח אבל
הוא לא מקשיב. החבר הבנזונה שלך, שאתה מקשיב לחפירות שלו כל
הזמן, לא מבין שאין לך מוח ותגובת האמפתיה היחידה שאתה מוציא
ממנו היא: חפיף.
יצאת לרחוב.
האנשים נראים רגיל חוץ מהעובדה שפתאום בא לך לנשק כל אחד ואחד
מהם. אתה הולך לנשק איזה אתיופית שעושה צמות בפינת הרחוב
והנשיקה הזאת היא הנשיקה הכי רומנטית שהשתתפת בה בחיים שלך.
עד שהיא נותנת לך סטירה, מקללת אותך באמהרית ודוקרת אותך עם
המסרק.
אתה מדמם מהבטן ורוצה לנשק אותה שוב אח"כ.
אתה רוצה לנשק את הפרמדיקים שלקחו אותך באמבולנס אחרי שהתעלפת.
הסירנה של האמבולנס נשמעת לך כמו מוזיקת כנסיות ברדיו ישן. אתה
רוצה לחבק מישהו ומקיא דם על הפרמדיק שמחזיק לך את היד.
הפרמדיק נותן לך סטירה ואומר שעל הזין שלו אם תמות כי לכלכת
אותו והוא בכל מקרה מתנדב בגלל מחויבות אישית של בית ספר ואמרו
לו שאם מישהו מת זה לא נורא.
בבית חולים המצב שלך מתייצב וכל המשפחה שלך באה לבקר.
אתה אוהב את כולם למרות הכול, אפילו את אחותך הקטנה שתמיד
הייתה מציקה לך ופתאום היא נראית כמו אישה בשלה ויפהפייה שקצת
מזכירה לך את אמא ושכחת אפילו לבוא לטקס סיום תואר ראשון שלה.
אתה רוצה לנשק את כולם.
אפילו את השוטרים שבאים לקחת ממך עדות וכל פעם צוחקים בצרידות
מבחילה שנובעת ממנת יתר של ניקוטין מבדיחות גזעניות על העובדה
שממש קשה למצוא אתיופיות שעושות צמות, ומספרים שוב ושוב את
הבדיחה הטיפשית הזאת שקשורה ליום כיפור אבל אתה לא זוכר אותה
כרגע כי אין לך מוח.
אין לך מוח.
אתה נזכר שאין לך מוח ואומר את זה לשוטרים.
את הלילה אתה כבר לא מבלה בבית חולים, אלא באבו כביר.

אתה לא מת, תירגע.

השוטרים חוקרים אותך מי מכר לך סמים ומי דפק לך את המוח אבל
אתה אומר להם שאתה אוהב אותם ולא יודע על מה הם מדברים והם
מזיינים אותך מכות.
אתה צריך להתקשר לעורך דין, יש לך רק שיחה אחת.
אתה מבזבז אותה על שיחה לחברה שלך לשעבר שבאמצע שהיא מזדיינת
עם החבר העורך דין שלה אתה אומר לה שאתה עדיין אוהב אותה.

לא היית צריך לשתות. לא היית צריך להכיר בחורה שאתה לא זוכר את
השם שלה בגלל שאין לך מוח עכשיו. לא היית צריך לחשוב איזה
מגניב היה יכול להיות לכם ביחד לפני שידעת את השם שלה. לא היית
צריך לחשוב שהשם משפחה שלך יכול להתאים לה אחרי ששאל אותה רק
מה השעה. לא היית צריך לחשוב שדניאל ואיתמר יכולים להיות אחלה
שמות לילדים שלכם לפני שהתנשקתם. לא היית צריך להיות עכשיו בלי
מוח.
לא היית צריך לא לשים לב כשהתעוררת שכשהלכת לישון היא הייתה
לידך. היית צריך לבדוק למה היא לא שם. חבל. עכשיו אין לך מוח.
מה אתה הולך לעשות בקשר לזה?