בס"ד

דמעה חמה זלגה על לחיה של אלה. היא הרגישה אותה זולגת באיטיות
לעבר השריטה הגדולה שהייתה על לחיה, השריטה שיותר מכל- כאבה
בלב. היא כ"כ רצתה להצליח, כ"כ רצתה להוכיח לעולם שהיא יכולה,
להוכיח לעצמה שהיא יכולה...
היא עצמה שוב את העיניים ונזכרה איך אז כולם היו מחמיאים לה על
הריקוד שלה. היא כ"כ אהבה לרקוד, לשחרר את הגוף לשמע המנגינה,
לתת לצלילים לשלוט בה עד תום. לרקוד כאילו היא לבד ואיש אינו
רואה אותה. היא זכרה איך הייתה מאושרת להתיגע בריקוד משחרר,
להניף ידיים באוויר- לקפוץ- להשתולל. דברים שהיום היא יכולה רק
לזכור אותם בעונג- או אולי במרירות..
כמה היא שנאה את הכיסא הזה, תיעבה אותו מיום ליום. שנאה כ"כ את
התלות הו, את העובדה שזה מה שנשא אותה ממקום למקום, זה ולא
רגליה...
את היום של התאונה היא לא זכרה בכלל, רק זכרה את הכאב שאחרי,
הכאב שהתפללה שיכאב גם ברגליים. אמה סיפרה לה את הכל. איך היא
רק רצתה לחצות כביש, ואיך עצרו לה שתי מכוניות אבל מכונית אחרת
עקפה אותן ונסעה לעברה במהירות. איך היא עפה באויר ונחתה על
הכביש, איך החלום הקדמי של המכונית היה שבור כמעט לגמרי
ואיך... איך הרופאים אמרו לה שהיא לא תוכל ללכת יותר...
הם תבעו את האיש הזה. האיש שדרס אותה. האיש שלקח ממנה את
החיים. הם הוציאו ממנו הרבה כסף, וגם שללו לו את הרשיון. אבל
היא לא רצתה לנקום.  היא רק רצתה את העצמאות שלה חזרה, את
הריקוד שלה חזרה, את החיים שלה חזרה. העיסוק החוזר ונשנה של
הוריה בנקמה רק הגביר את הכאב והמרירות. היא רק רצתה להוכיח
לכולכם שהיא יכולה. להוכיח לעצמה שהיא יכולה...
אז היא החליטה לעשות את זה. היא החליטה שאין מנוס מלנסות. היא
פשוט ידעה- היא ידעה שהיא מסוגלת ושהיא תצליח אם היא רק תרצה.
היא חיכתה שלא ישימו לב ויצאה לחצר ביתה. היא חיפשה בעיניה אחר
מקום מתאים לנסות. הנה, שם ליד הגדר. היא יכולה להחזיק בה, זה
כ"כ פשוט.אז היא חנתה קרוב מספיק לגדר כדי לנסות. ליבה פעם בה
בעצמה, זיעה קרה כיסתה את מצחה. ההתרגשות הזאת...
היא הניחה יד רועדת על הגדר ונתמכה בה. בעזרת ידה השניה היא
הורידה את רגליה לרצפה. הניחה עוד יד על הגדר. הנה- היא כ"כ
קרובה, וכולם יראו שהיא מסוגלת. היא התאמצה חזק חזק. בכל כוחה
ניסתה להרים   עצמה עם הידיים. הנה! היא מתרוממת! היא יכולה!
לפתע התגלגל הכיסא  לאחור והיא- נותרה באויר, לבדה, ללא תמיכה.
הידיים רועדות. והרגליים- הן לא שומעות לה! הכל משתבש- הכל!
היא לא יכלה לבלום את הנפילה. כ"כ כאב לה, אך יותר מכל בלב.
והבושה כשכולם עמדו סביבה תוהים מה היא עשתה ורואים אותה
בוכה...

עכשיו היא כבר ידעה, אין צורך שיגידו לה את זה עוד.
אלה- לא תוכל ללכת לעולם...