כשקמתי בבוקר מצונפת בפינה שלי, ראיתי את הגב שלו מולי. ברכיי
היו עדיין רטובות.
נשקתי לו את הכתף, חיכיתי לשעון שיגאל אותי מהלילה.
בשבע ועשרים הוא קיים את ההבטחה וצלצל. הוא הניף ידו מעבר
לראשי וכיבה אותו. עוד עשר דקות נקום.
חשבתי שעוד רגע זה יגיע, הכאב הזה התמוטטות הזו שתמיד לא מאחרת
לבוא אחרי שהוא שוב הולך מהחיים שלי לאיזה חצי שנה .
שתינו כוס תה, הוא נגס בפיצה של אתמול, קרה, נוקשה.
באוטובוס הנחתי ראשי על כתפו, פניו הרצינו, גופו נע בחוסר
נוחות, הרמתי את ראשי ממנו.
כמו שני זרים באוטובוס, האיברים מתחמקים לא ליצור מגע, אני
מסתכלת בחלון, הוא מעלעל בלוז של הרכבת. היא יוצאת בשמונה
וחמישים, עוד עשר דקות.
ברכבת ישבו זה מול זה, היה רעש נוראי, הוא דיבר, לא שמעתי
כלום.
אחרי בנימינה עברתי לשבת לידו, לקבל מגע אחרון, הוא קם. אני
יורד כאן.
ישבתי שם וחיכיתי שיזה יגיע. זה לא הגיע.
הניכור שלו עדיין עמד באוויר, הנוכחות הנוקשה שלו, העיניים
העייפות, העצמות הדקות.
תל אביב מרכז, אני יורדת.

פתאום הרגשתי אותו. רציתי לחבק אותו כל כך, אז השארתי לו
הודעה, "זקוקה למפלט ללילה". בלי להוסיף מאום.
אחרי שעה הוא חוזר אליי,
תבואי, את חסרה .
כמו מילת קסם, כמו משהו הכי נעים ומלטף
אני באה.
סגרתי את המחשב, עליתי על הרכבת , שעה וחמישים ואני שם.
מתיישב מולי חייל צעיר, הוא מחייך אליי. רואים שהוא מאוד
מעוניין לפתוח בשיחה, אז שאלתי אותו,
אתה ברגילה?
כן, ואוו כיף שחבל על הזמן, שבעה ימים אחרי חודשים של בלגאן.
הוא התחיל לדבר ולדבר, מספר לי על חברים שלו מהגדוד, על איך
חבר שלו כמעט הרג איזה מתנחל שסרב להזדהות, חבש כובע גרב שחור
ונראה ממש שתי טיפות מים איזה חמסניק.
ואיכשהו פתאום הגענו לחיפה-בת-גלים והגיעה שעתי לרדת.
הבחור לחץ את ידי, יד חזקה, כל כך צעיר וכל כל הרבה חוויות
קשות.
ירדתי בתחנה, הטלפון הנייד צלצל.
הגעת?
כן, הרגע
קחי קו 8 עד המרכז ואז תתקשרי, האופנוע שלי שבק חיים.
טוב, ביי.
רגע.
מה?
את רעבה?
קצת.
נזמין פיצה יחד, טוב? נתפנק כמו פעם.
טוב, ביי.
8 הגיע. עליתי והתיישבתי ליד הנהג מקדימה כדי להזכיר לו שלא
ישכח אותי.
עלה בחור ממושקף, שיער שחור קצר, פנים יפות, הבטתי אליו
וחייכתי. לא התכוונתי.יצא לי.
'אנחנו מכירים?' שאל
לא נראה לי. עניתי די נבוכה. אלוהים, איך הוא קלט אותי נועצת.
תמיד אהבתי לנעוץ עיניים בדברים יפים.
טוב! הפטיר והתיישב מאחורי, והתחיל נועץ בעורפי.
ציחקקתי לי. הוא עדיין חושב שאנחנו מכירים מהיכנשהו.
מרכז העיר! מי רצה? צעק נהג האוטובוס.
אני.
כאן חמודה, תרדי כאן!
ירדתי מהאוטובוס. התקשרתי אליו.
תלכי ישר, כן, רחוב הגיבורים תפני שמאלה, את רואה את אופנוע
המכוסה? כן, זו ג'ני שלי, כניסה שלישית, קומה רביעית, תעלי.
אני מטפסת במעלה המדרגות, כל מדרגה כמו נצח.
פנים מוכרות מחייכות . ידים עדינות כמו של אישה מחבקות אותי.
אלוהים, כמה געגועים, כמה אהבה וחמלה נמזגו בי באותו רגע, כמה
רציתי לחבק את העצמות הגרומות שלך חזק, לשמוע אותך קורא לי
מותק.
חלצנו נעליים ונכנסנו לחדר. שטיח אדום לבן ממלא את כל החלל.
המזרן עומד עד צדו ונשען על הקיר. צפוף וחם.
מגבת לחה מתחממת על הרדיאטור, אני קפואה, הוא מניח את המגבת
הנעימה על פניי, אני מתחממת.
נפתחת שיחה, כמו תמיד אני מספרת על כל חיי והוא מקשיב. הוא לא
מספר לי כלום.
השפתיים מגששות לאט. אני די חוששת, אני יודעת שהם עדיין יחד,
לחוד אבל גם יחד.

אני יוצאת מהמקלחת, הבטן שלי נפוחה מהפיצה.
את צריכה חולצה קצרה? הוא שואל.
כן תודה.
זו החולצה האהובה עליו, עם הדפס של אמנות הלחימה - קאפוארה.
אני מורידה את הסודר, החזה שלי חשוף וזקור, הוא מסיט את מבטו,
אני לובשת את החולצה ומריחה אותה, ריח של כביסה , חבל.
נכנסים למיטה, אני רטובה לגמרי, אני מסתובבת לצד השני ועוצמת
עיניים.
היד שלו מלטפת לי את הגב, את הרגל, את השיער. אני מסתובבת
אליו, אנחנו מתנשקים, לאט ,לאט ואז... בלהט, בעוצמה.
אני מתחילה לבכות, אני מרגישה את הכאב שעתיד לבוא.
הוא אומר לי:
רגע, אל תבכי, יפה. אני לא רוצה להפוך סיבה לסבל, לעצב, אני
רוצה להיות סיבה לחיוך שלך למשהו טוב.
הסתכלתי עליו:
טיפש שכמותך, אני בוכה מהתרגשות. חצי שנה של השתוקקות, ציפייה,
אהבה בלי מימוש.
הגוף שלי התקרב אליו, החולצה של אמנויות הלחימה התעופפה על
המחשב.
אני אוהב אותך! הוא אומר לי.
גם אני.
אני יודעת שהוא משקר, הוא תמיד משקר. מחר בבוקר כל האינטימיות
המדומה הזו תתפוגג לה באוויר הדק, אבל עכשיו, ברגע הזה ממש, זה
הכי אמיתי שיש.
הסקס היה מאופק ומלא פחדים, כמו תמיד אצלו, נוזלי הגוף שאפו
להתערבב, אך גופו התכווץ בין זרועותיי המלטפות והתאבן. לא
הצלחתי להפסיק לחשוב עליה.


נרדמתי. הייתי כל עייפה .
פתאום הרגשתי יד, פקחתי עיניים, הוא היה מעליי.
אני רוצה אותך.
טירוף של חושים לפתע, כאילו לא עמד בגבו אל הקיר בוכה על
התמימות שלא תשוב אליו , גופים מאוחדים נוזלי גוף מהולים
בדמעות שלי שלא הפסיקו . התעלפתי אל תוך השינה כשאני שומעת
אותו לוחש לי: את כל כך יפה!

בבוקר התעוררתי וחיכיתי לכאב שיקרע לי את הלב כמו אז. חיכיתי
וזה לא בא.
ירדתי בתל אביב מרכז ומיהרתי לעבודה, הברכיים שלי התייבשו, גם
הדמעות.