הרגשתי שהרכבת עצרה, הרגשתי מין תחושת הקלה. אפילו שבכלל לא
הייתה לי סיבה לחוש הקלה, כי הרי לפי מה שניחשתי המסע שלנו
עדיין לא נגמר! בזמן הנסיעה ברכבת חשבתי על הדבר הכי גרוע
שיכול לקרות, ובעצם בזכות זה הרגעתי את עצמי. הריי המוות זה לא
דבר כזה גרוע, כל יום מתים עשרות אנשים. החיים זה לא דבר כזה
טוב שמספק את תחושת הדאגה שלי.
כעבור כמה דקות של דאגה יצאנו מהרכבת ופגשנו את החברים שלה -
כל אחד היה יותר מוזר מהשני, והשמות אף יותר! לא הייתי רגיל
לאנשים האלה, הייתה לי תחושת פחד אליהם. בדרך ליעד שלנו היא
דיברה איתם בלי סוף, אני לא הבנתי כלום אבל האחרים נראו מאוד
מעונינים.
כעבור מספר דקות, שנמשכו כמו נצח, הגענו לבניין גדול מאוד,
כמותו עוד לא ראיתי מעולם, אבל אני זה לא דוגמה - הייתי רגיל
לבתים קטנים כמו שהיו בכפר הקטן שלנו. נכנסו לבניין והוא היה
מלא באנשים מוזרים, כמו החברים שלה.
התחלתי לשאול אותה שאלות, אבל היא לא ענתה לי, היא התעלמה ממני
לחלוטין. כעבור כמה דקות מלאות בשאלות שלי אליה היא התחילה
להתעצבן, היא החליטה לקחת אותי לפינה ולהסביר לי הכל - היא
אמרה שאנחנו נמצאים במקום שקוראים לו קניון, שיש בו הרבה
חנויות. היא גם אמרה שיש עכשיו מכירת חיסול בחנות הכי יוקרתית
שיש, ושהיא רוצה לקנות את כל הבגדים שהיא תספיק עם הויזה של
אבא ואימא.
אבל מה אני כבר מבין בזה?! אני רק בן 5...