עטופת כריות נולדת,
את שמלתך לבד, מעולם לא הורדת..
בידי כפית זהב הואכלת,
סביב נסיכים ונסיכות גדלת...

נסיכים שלא יודעים מהו פצע,
שמעולם לא חוו על בשרם אף פגע...

נסיכות שלא ראו דם,
לא נגעו, ולא הרגישו גם..

המשרתים שלך הרגישו בשבילך,
וכשרצית לבכות, הם היו דמעתך..

לא חשת כאב,
לא ידעת מהו  לב..

המשכת לגדול,
לא ידעת מהי המשמעות של לסבול...


כשהם פתחו לך את המחוך,
לא ידעת אם מותר לך, אם הם כמוך..

הפעם שום משרת לא היה לצידך,
בכית לבד, לא היה מי שיבכה את דמעתך..

לראשונה הרגשת את פעימות לבך,
אך לא היה מי שיהיה שם בשבילך..

"ומה שקורה זה בסדר?" שאלת...
ניסית לענות לעצמך, אך את התשובה לא  ידעת..


עטופת כריות נולדת,
את שמלתך לבד, גם הפעם לא הורדת..

המשכת להרגיש את פעימות הלב,
לא הבנת למה הוא דופק מהר כל-כך ולמה הוא כואב...

לא הבנת,
בכאב לא הבחנת..

הם אלו שהעניקו לך את כפית הזהב בה הואכלת,
זו לא אשמתך, בידי נסיכים ונסיכות גדלת..